מלחמה ואי-יציבות קשורים זה מכבר לאפגניסטן. במשך למעלה משלושה עשורים המדינה מסתבכת בסכסוך, מחבלת בתדמיתה הבינלאומית ומאפילה על יופייה של אדמתה, עמה ותרבותה. עם זאת, זוכה הפרס הצילום-ז'ורנליסט סטיב מקקורי, שעבודתו מוצגת בלונדון, בוחנת את המורשת העשירה של אפגניסטן באמצעות תמונות תיעודיות של מסעה של אפגניסטן משנת 1979 עד 2006. אנו מסתכלים על עבודתו של MCCurry במדינה חסרת מעצורים זו.
עם הכניסה לגלריית החיפושית ואל האקסלי, ממש לפני פיקדילי, התמונות השחור-שמאלי שמצלמות בתחילה את תשומת ליבו של האדם. לוחמי מג'אהדין צופים בשיירה (1979) לוכדת את עוצמת הדממה הנופלת לפני הקרב. זוהי הדימוי שפורסם ב"ניו יורק טיימס "בשנת 1979, אשר עורר את הקריירה של סטיב מקורי, וזיהה אותו כצלם עם ידע פנימי בסכסוך ההולך וגובר בין ברית המועצות לאזרחי אפגניסטן.
ובכל זאת, כשמתעמקים בתערוכה של סטיב מקקור אפגניסטן, התמונות של סיטואציות יומיומיות נופלות במהרה בהרמוניה בלתי עולה בקנה אחד עם המציאות העגומה של המלחמה. אף כי נושא המלחמה אינו כמעט היקפי בתערוכה זו, הוא בכל זאת מעיד על כוחן של עבודותיו של מקורי להעצים את הרגש האנושי אל מול האכזריות.
קרבתו של מקורי לאפגנים והקשר שפיתח עם המדינה ניכר במיוחד באמצעות דיוקנאותיו. מקורי עצמו אומר, 'הדבר היחיד שאני רוצה שאנשים ייקחו מהעבודה שלי הוא הקשר האנושי בין כולנו'. יצירה אחת שבהחלט משיגה זאת ומפקדת על מרכז הבמה של התערוכה היא הנערה האפגנית (1984). לאחר שהתמונה פורסמה על השער הקדמי של המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" בשנת 1985, שרבט גולה ומבטה הידוע לשמצה הפכו ליצירה המוכרת ביותר של מקורי. אף שהנערה האפגנית הפכה לסמל בינלאומי לסערת אפגניסטן, נימת הייסורים דומה מהדהדת בפליט אפגניסטן בבלוכיסטן (1981). על ידי מגורים עם אזרחים במהלך מסעותיו, קרבה כזו אפשרה למקורורי לתפוס רגעים אינטימיים כמו אבא ובנו במחוז הלמנד (1980). המלנכוליה שנצרבה בעיני האבות והעצב של הנער הצעיר מעורר תגובה אמפתית מצד הצופה.
האוסף של סטיב מקקור מתמקד גם בלכידת חיי היומיום באפגניסטן, כמו ביקורים במסגד, תפילה, קניות בשוק וחיי עבודה. באמצעות תמונות מסוימות אלה המורשת התרבותית העשירה של האומה, הארכיטקטורה המהממת והאזרחים זורחות על רקע המלחמה הקודר עם לוח צבעים מדהים. התפוז החיוור והתוסס של שמש בערב בנוודות קוצ'י בתפילה (1992) מהפנט ומעצים את הדמויות המוצלות בקדמת הבמה, המקיימות את תפילת ערבית. האישה בבורקה קנרית (2002) בולטת גם היא בשל ליבתה עם הצהוב התוסס של האישה לבוש הבורקה, הניצב על שטיח פרסי על רקע סגול מנוגד, ומעורר תחושה של אלגנטיות והדר. תחת שלטונו של הטאליבן נוכחות של בורקות צבעוניות שונות מלבד גוון הכחול המסורתי הייתה מראה לא מוכר. מקורי מצליח לתעד נדירות כזו אצל נשים אפגניות בחנות נעליים (1992), שבה כל חמש הנשים עוטות בורקה בצבע שונה תוך כדי קניות למאמני ספורט.
אחד מאבני החן האדריכליות של אפגניסטן, המסגד הכחול של מזר-א-שריף, משמש כתפאורה קורנת בתצלומים כמו סלט במסגד הכחול במזר-א-שריף (1992), המקפל את היופי שבמצבים יומיומיים. אמנם התאורה ביצירה האמורה מאירה את האומנות הקליידוסקופית של המסגד המעוטר בפסיפס, אך היונים הלבנות במסגד הכחול, מזר-א-שריף הן שהופכות את הרגיל למשהו בלתי נשכח. היונים הלבנות הן אטרקציה תיירותית במסגד הכחול, וזו הסיבה שבני הזוג כורעים כדי להאכיל את קהל היונים; אך זו הדרך בה היונים בטיסה ממסגרים את בני הזוג שמעוררים את האופי הקוויזוטי של הטקס היומיומי של ביקור במסגד. היונים הידועות לשמצה מפעילות אפקט דומה ביוני האכלה ליד המסגד הכחול (1991), שם שקועה אישה לבושה בבורקה בים היונים, כאשר חלקם מרחפים מעליה ומייצרים תמונה מרוממת.
תמונות הנוף של מקורי מתהדרות ביופיה הפסטורלי של אפגניסטן, שבה האזור ההררי המרשים של המדינה מרעיד ומאווררי אדמתו האפויות שמש יוצא בחופשיות, ללא פגע במלחמה. דאגה ואכזריות נעדרים לחלוטין בסוס ושני מגדלי בנד-אי-אמיר (2002), שבהם הסוס הפראי מעורר תחושת חופש, והאווירה המטושטשת המרהיבה את האגם הבלתי מעורער והמובלעת הסלעית מקימה שלווה דמוית חלום. באופן דומה, ב- Farmer Tracks דרך Fields (2006) מלחמה נראית זיכרון רחוק, במיוחד כאשר מדובר בתמונות כמו Men Shovel Debris in Kabul (1993) ו- Kandahar Bazaar (1992). למרות ששתי התמונות האחרונות חושפות את הטרגדיה של הרס ואבדן תשתיות מקוריות, הצורה העדינה של פסל עתיק המשובץ בנוף הסלעי העייף היא הנהון למורשת עתיקה שהתחמקה מהריסה.
המסע בתערוכה זו הוא מסע קשה ועם זאת הכרחי כדי לפרק את התפיסה הכללית שלנו של אפגניסטן כאומה פונדמנטליסטית קרועה מלחמה. הצילום של מקורי לא מתיק בשום דרך את מציאות המלחמה העגומה, אך הוא שואף לתעד אומה ואנשיה שנאבקו זה מכבר נגד האימה היומיומית של הסכסוך הפכפך ביותר. בעזרת כישורי ההתבוננות החריפים שלו, הצילום של מקורי מצליח לעודד הבנה וחמלה בכך שהוא מביא אותנו פנים אל פנים עם תלאות העם האפגני. למרות שתמונות חיות כמו חייל אפגני מת (1992) כמעט ולא נמנעות מלחשוף את זוועת האובדן האנושי, ישנן תמונות רבות מעוררות יראת כבוד שזוכות מעבר למציאות מלחמה נוראית כל כך. יש גם קרן תקווה שמציצה דרכה, כמו גם קרן האור שמאירה את החיבה והשעשוע הקל בעיני האיכר בפארמר בג'אלאבאד (1992); זו החוסן של אפגניסטן ואנשיה, המעוגנת בלהט בצילומו של סטיב מקורי.
