משורר בחריין עלי אל ג'לאווי נאבק נגד צנזורה ומדיכוי ממלכתי לאורך הקריירה שלו, וביקורתו הנאצית על המשטר הבחרייני אילצה אותו בסופו של דבר לגלות באירופה. מאמר זה מ- InterNations מתייחס לקריירה הסוערת של אל ג'לאווי והמסר שלו להתנגדות שלווה.
באדיבות קולות חינוך חמלה
בעקבות התקוממות בחריינים בשנת 2011 ו -2012, גולים שחיו בבחריין כמו גם משקיפים בינלאומיים לא היו יכולים שלא להבחין בכך שמשהו אכן רקוב בממלכה הזעירה במפרץ הפרסי. לפני שהתסיסה הפוליטית הדגישה את טרוניותיהם של בחריינים רבים, מבקרים או גולים מזדמנים שבאו להתגורר בבחריין במשך מספר שנים היו רואים בעיקר את איכות החיים הגבוהה יחסית ואת האווירה התוססת של מנאמה. אולם לגבי קולות אופוזיציוניים מבחריין, שירותים כאלה אינם חשובים יותר לאור הכישלונות הפוליטיים של מדינתם, מולדת פגומה שהולידה נבואות פואטיות כמו זו: 'חגגנו את מותך / עד שהיית נהדרת'.
על שורות אלה נכתב הסופר הבחרייני עלי אל ג'לאווי בכרך השירה שלו "אל איסיאן" (ערבית ל"מרד ", " אי ציות ") - שפורסם שנים לפני האביב הערבי. אל ג'אלאווי הוא לא רק אחד המשוררים המודרניים הבולטים ביותר באזור המפרץ, אלא שהוא גם מבקר גלוי של ממשלת בחריין בשני העשורים האחרונים. נולד במנאמה בשנת 1975, כילד השמיני במשפחה גדולה, החל לכתוב שירה בגיל 14: שלוש שנים בלבד לאחר מכן, הוא נתקל בצרות עם שלטונות בחריין בפעם הראשונה כשנעצר בגלל פרסום שיר ביקורתי כלפי המלוכה השלטת.
שבעת כרכי השירה שלו והופעותיו הרבות בפסטיבלים לאומיים כמו גם בינלאומיים עוררו בו שבחים בחוגים ספרותיים בעוד רעיונותיו הפוליטיים ואידיאלים הומניטריים הביאו לרדיפותיו הפוליטיות בידי מדינת בחריין. בשנת 1995, לאחר מעצרו השני, הוא נכלא במשך שלוש שנים וסבל עינויים בכלא. חוויה מטרידה זו עומדת במרכז ספר הזיכרונות האחרון שלו, אלוהים אחרי עשר הבלוק, אשר בכל זאת מאשר מחדש את אמונותיו הנחרצות של אל ג'אלאווי.
באנקדוטה אבסורדית, כמעט קומית, אחד מפקידי הכלא מנסה להפוך לאלוהים לעם בחסדיו. הוא כותב 'אלוהים' על פיסת נייר, נועל אותו במגירת השולחן, וקובע בקפדנות: 'אלוהים הוא שם. אני כאן.' עם שומרים כאלה, נאומיו הנלהבים של המשורר נופלים על אוזניים ערלות - ובכל זאת הם משמשים להזכיר לו את ערכי הליבה שלו. למרות שסוהרו עשוי לראות עצמו כאלוהות מכוונת ונקמנית, הסופר נותר מחויב לקיום אנושי, אפילו חייתי. משווה את עצמו ל'שחף '(שיש לו כנפיים, אפילו כשהוא כלוב, לעלות באוויר), ' מדוזה '(רכה, זוהרת, משגשגת במים), ו'בן של הגרעין הראשון, שאפשר לשקול אותו. חימר '(כאדם הראשון בדת האברהמית, שנוצר מהארץ הפשוטה), הוא מתנגד להפיק את מעמדו האישי מהאינטרסים השבטיים, מרשויות דתיות, ממעמד חברתי או מתחושת עליונות גזעית כלפי אנשים ממוצא אתני שונה.
הומניטריות רדיקלית זו מתבררת בהיבטים רבים של עבודתו של אל ג'אלאווי. הוא כתב שני ספרים על מיעוטים דתיים בבחריין (הקהילה היהודית והאמונה של בהא), ומשנת 2005 עד 2007 הוא תרם כעיתונאי לסיקור על אמנות ותרבות מקומית ולעיתון האופוזיציוני היחיד במדינה. יצירותיו הליריות חוזרות שוב ושוב אל מה שהוא מכנה את שלושת הטאבו הגדולים בספרות בחריין: מיניות, דת ופוליטיקה. "אם כדור הארץ היה גבוה יותר / הייתי מבקש / שתלו את כובעו של אלוהים על הירח / ואת קו הבגדים של השמים יימתח בין שני חרוזים", כותב אל ג'לאווי בשיר שכותרתו הפרובוקטיבית "מכתב לקוואריש" (שמו של השבט שהנביא מוחמד היה שייך אליו). עם זאת, אתגרים כאלו בהיררכיות דתיות וחילוניות אינם עלולים למצוא חן באקלים הפכפך פוליטית ותחת משטר שנמתח ביקורת שגרתית על דיכוי חופש הביטוי.
בעוד שאל ג'לאווי דוחה אלימות כחלק מהפגנות נגד הממשלה, הוא השתתף בשלווה בהפגנות המוניות בשנת 2011, ואמר בפומבי כמה משיריו במהלך התכנסויות בכיכר פרל מנאמה. כאשר כוחות הביטחון ביקרו אז במשפחתו והוא שמע על גורלם של שני סופרים עמיתים (מוציא לאור ובלוגר, שניהם מתו באופן מסתורי בכלא), הוא החליט לעזוב את ארצו. מכיוון שכבר היה לו ויזה להשתתפות בפסטיבל ספרותי בגרמניה, הוא יצא מבחריין בטרם עת והגיע לבסוף דרך איחוד האמירויות, לבנון, ירדן ובריטניה. באופן אירוני, הוא נעצר בשדה התעופה הית'רו והוחזק במעצר למשך מספר שבועות, מכיוון שהוויזה שלו לא נחשבה תקפה לבריטניה.
רשת תמיכה לעיתונאים וסופרים נרדפים סייעה לאל ג'אלאווי בכל זאת להגיע לגרמניה וארגנה מלגת PEN כדי לחסוך לו בקשת מקלט ממושכת. לפיכך הוא התגורר כאורח רשמי בעיר וויימאר במשך חצי שנה וכעת הוא מתגורר בברלין כחבריו של האקדמיה דר קונסטה. המשורר הביע הן את הכרת התודה העמוקה שלו כלפי האנשים הבודדים באירופה שהציעו לו את עזרתם ואת אכזבתו מהרגיש כמו "בן אדם סוג ב '", בשל דרכונו הלא אירופי, גוון עור כהה ושמו הערבי. מצד אחד ממשלת וארגונים מערביים, כפי שאל אל ג'לאווי לא מתעייף להצביע, חוגגים את חופש הביטוי - ואז מייצאים ציוד צבאי למדינות כמו ערב הסעודית, אשר מילאו תפקיד חיוני בהשבתת האופוזיציה העממית של בחריין עם ברוט כוח.
הקלה ככל שהיה לעזוב את בחריין ללא הפרעה וללא פגע, הוא גם רוצה לחזור יום אחד. אשתו ובנו בן העשר לא הצליחו להצטרף אליו, ובעוד הגלות היא אפשרות טובה יותר מבית הסוהר, זהו 'הרצח האיטי של זיכרונותיך'. אל ג'אלאווי משתמש בגלותו בגרמניה לצורך הופעות נוספות באירועים ספרותיים והרצאות פוליטיות באביב הערבי, לראיונות עם תקשורת גרמנית המתארת את תקוותיו לבחריין דמוקרטית, ועל עבודה על רומן בשם נעליים של ידאללה, מדיטציה נוספת על הדרכים בהן החברה והאידיאולוגיה יכולים להשפיע על אנשים, לטוב ולרע.
עם זאת, "אומתך אינה חלקת אדמה", הוא קובע. 'האומה שלך היא תחושת השייכות שלך. אני עדיין שייך למדינה שלי. ' ואל ג'אלאווי עדיין יתמודד עם שאלות כמו 'הו אדון
/ איך אפשרת לילדים לשלוח את כל המוות הזה? ' ('מכתבים למי שנרצח') ומגיעים לתשובה המהדהדת, 'אין אף אחד ראוי לסגידה אלא האדם' ('מכתב לקוריש'), מסקנה שהיא פחות צינית מכפי שהיא בסופו של דבר מקווה.
מאמר זה סופק על ידי InterNations, הקהילה המקוונת המובילה לגולים ברחבי העולם. InterNations נוכחת עם קהילות מקומיות ב 322 ערים וכיום מעל 500, 000 חברים ברחבי העולם ומטרתה לעזור לגולים להשתלב חברתית בערים החדשות שלהם בחו"ל, הן באופן מקוון והן במצב לא מקוון.
