אינגמר ברגמן הוא הבמאי המשפיע ביותר בשבדיה - אדם שעיצב את טבע הקולנוע לשנים הבאות. קלסי אייכהורן מתבונן כיצד תרם ליצירת אסתטיקה שוודית ייחודית הנמשכת כיום.
בתחילת סרטו של אינגמר ברגמן משנת 1961 "דרך זכוכית אפלה" יש סצנה קצרה בלתי ניתנת לציון בין שתי הדמויות הראשיות. מרטין, בעלה של קארין (הגיבורה הנשי היחיד בסרט) ואביה של קארין (שאנו מכירים בפשטות 'פפה') מציבים את הרשתות לדגים ממש ליד האי הקטן בו המשפחה שכרה בית קיץ. מרטין שואל את פפה אם הוא קיבל את מכתבו מספר שבועות לפני כן, והשניים דנים בבריאותה של קארין. בנקודת המוצא המוקדמת הזו הקהל נודע כי מחלתה של קארין, אשר תהיה, תהיה חשוכת מרפא.
השיחה קצרה ועניינית, כששני הגברים מבצעים את עבודתם בהתאמה כשמרטין משתרע לאט לאט ופאפה מזין את הרשת - הסרט חותך קדימה ואחורה ביניהם במבנה רגיל-ירייה הפוכה. הם מתעכבים בקצרה כדי להתרכז בשיחתם, והסרט מושך חזרה לצילום מכונן של הסירה ושל שני האנשים; עגמתו העגומה של האוקיאנוס והאי הצמחוני הדליל מאחוריהם. למרות שהיא לכאורה לא יוצאת דופן, הסצנה היא ברגמן טהור: סטואי ומינימליסטי בדיאלוג ובביצוע שלה, מרוכז באסתטיקה ובקומפוזיציה. הסגנון הלא יומרני מייצר ריאליזם וכנות שבאפיין את הקולנוע השוודי, והתרבות השוודית, לאורך ההיסטוריה.
ברגמן העלה כמעט ביד אחת את הקולנוע השוודי על מפת העולם. בעקבות ההצלחה המוקדמת של הקיץ הסימבולי העמוק עם מוניקה (1952) והחותם השביעי (1957), הושק ברגמן לכוכב קולנוע בינלאומי לאמנות. כשמעמדו הפולחן החל לדעוך לנוכח גיבורי הגל החדש הצרפתי גודאר וטרפה, סרטיו עשו במפתיע מעבר פתאומי מהסימבוליות לפרסונה - כשהם משרים מחדש את קסם עולם הסרט מהסגנון הסקנדינבי המובהק הזה. ריבוי הסרט האילם משוודיה בתחילת המאה העשרים הציג את העיסוק העמוק של שוודיה בסוגיות של צדק חברתי ופוליטי, אשר יאכילו את חגיגת הכנות והריאליזם העתידי של הקולנוע השוודי. ברגמן בישר בעידן של מודרניזם באמנויות שהתאם לא רק עם מורשת זו של הסטואיזם השוודי, אלא גם עם האווירה החברתית המתקדמת של שוודיה במחצית השנייה של המאה העשרים.
אינגמר ברגמן במהלך הפקת תותי בר © לואי הוך / WikiCommons
במהלך הקריירה הנוצצת שלו, המונה למעלה מ -50 סרטי עלילה וטלוויזיה, ברגמן ביסס היטב את החששות הנושאים העיקריים של ייצור הסרטים השוודי, שנשארים עקביים כיום. המגמות הסגנוניות הסטנדרטיות של מינימליזם וריאליזם צמחו מתוך נטייתו של ברגמן לצד האפל של הטבע האנושי; לסרטיו היו לעתים קרובות נושאים כבדים, כמו אלה הידועים באופן קולקטיבי ברחבי האמנות בשם 'השפל הסקנדינבי' - מוות, בדידות, אהבה וחוסר שפיות. העדות האמיתית למעמדו של אינגמר ברגמן ככוח הבכורה של הקולנוע השוודי, היא שהמגמות האסתטיות שהוא ניצל ופיתח בצורה כה אדירה עמדו מעבר למאמציו האמנותיים שלו להשפיע על דורות מאוחרים יותר של יוצרי קולנוע המחבקים כעת נושאים ונושאים חדשים ומתפתחים.
ניתן לראות את המינימליזם והריאליזם שכתבו בסיפורי הרדוף של ברגמן בגלגולים שונים בטרנד שנות השמונים של הקומדיה והמלודרמה השבדית ובמבול האחרון של סרטי האימה והמותחן השוודים. הלהיט הפופולרי ביותר של הפולחן Let the Right One In (Låt den rätte komma בשנת 2008) בבימויו של תומס אלפרדסון הוא דוגמה מושלמת להתערבבות הריאליזם עם העיסוק השוודי המודרני בז'אנר האימה והפנטזיה. מופעי משחק מאופקים, כתיבת תסריט מינימליסטי, סינמטוגרפיה לא בולטת ולוח צבעים מושתק וממושקע מאפשרים להאיר את הכנות האינטנסיבית של הרגש האנושי בסיפור מרגש עמוק של בדידות ואהבה.
לוקאס מודיסון, אולי הפופולרי ביותר מבין במאי מודרני בשוודיה, עורר לראשונה סינפילים עם הפיצ'ר שלו מ -1998 Show Me Love (המזיין אתאלם), שזכה לשבחים על ריאליזם פשוט וכנות אמוציונלית בהצגתו החצופה של רומן אהבה לסבי בין שני בני נוער עיירה שוודית קטנה. בתקופה שרוב העולם עדיין ראה בהומוסקסואליות נושא טאבו, אמנים שוודים מתקדמים חברתית יצרו מחוות מרגשות ועדינות לקשיי האהבה על כל צורותיה. מודיזסון עקב אחר הצלחה אחת לאחרת, כשהוא משחרר ביחד (Tillsammens, 2008), סיפור של קומונה היפית קטנה וחסר תפקוד בשנות ה -70 של שטוקהולם. שונה במובהק מסגנון המצלמה של ברגמן לעיתים קרובות, סטודיו, מודיסון מעסיק התקרבויות גלויות ומעקב ופתאומיות פתאומיות לשיקוף הסביבה הקדחתנית של הבית הצפוף והבלתי שגרתי. עם זאת, רחוק מלגרוע מהכנות והריאליזם של הסיפור, הטכניקה האסתטית המפורשת מדגישה את מופעי המשחק הרגשיים האינטנסיביים ככל שהדמויות נאבקות במקביל עם האווירה הפוליטית הטעונה של עולם משתנה והסערה הרגשית של אהבה ואובדן כפי שאפילו המבוגרים לומדים שהם נמצאים בתהליך של 'התבגרות' ברציפות.
לא מפתיע שמגמות נושאיות אלה של ריאליזם, פשטות וכנות נמשכו מאז ראשית תקופתו של ברגמן, מכיוון שהמכשירים האסתטיים שהציג לעולם, לקול תרועה כזו, צמחו באופן טבעי מתוך התרבות בשוודיה: הערך הגבוה שהושם על חיי משפחה, תחושה חזקה של צדק חברתי ושוויון, תלות הדדית של אנשים וסביבתם וקודמות לותרנית המייצגת שחרור אינטנסיבי של רגשות נסתרים. בשנים האחרונות החלו מודיסון, אלפרדסון ובמאים רבים אחרים של שוודיה מודרניים לאמץ מגוון טכניקות אסתטיות במגוון ז'אנרים המחבקים טרנדים פופולריים מתרבות נוער חזקה ומתפתחת בשבדיה. עם זאת, כמו אצל ברגמן, הנושאים והערכים העומדים בבסיסם של סרטיהם מהדהדים היסטוריה עשירה של קולנוע שכאילו מגלמת את תרבות שוודיה עצמה. בחברה הנחשבת לעתים קרובות ביישנית ושמורה, האינטנסיביות הרגשית העמוקה הרווחת בקולנוע השוודי רומזת מאוד כי מים שעדיין אכן זורמים עמוק, והברכה החמה והפתוחה הממתינה לכל מי שמאמצים לטבול באמת בתרבות השבדית לעולם לא תאכזב.
