בושרה אלמוטאקל, הצלמת הראשונה שנחשבה אי פעם בתימן, נותרת מובחנת בשל היותה הראשונה, אך גם מעזה להביע את המחלוקות התרבותיות והדתיות השוררות במדינה באמצעות הכישרון שלה.
בושרה נולד בשנת 1969 בעיר הבירה, צנעא, למשפחה מאוד שמרנית ודתית בשם "חשמיס". את השכלתה הראשונית רכשה מארץ מולדתה, ובהמשך למדה בתכנית ללימודי עסקים בינלאומיים בוושינגטון הבירה. במהלך תקופה זו היא לקחה קורס קיץ של שישה שבועות לצילום, שסקרן והעניק לה השראה בדרכים רבות. כשחזרה לתימן בשנת 1994, למרות שהתקבלה לעבודה כיועצת חינוכית, היא לא שמרה על עצמה מהלהט שלה. היא ערכה תערוכות צילום וקיבלה הכרה רבה על עבודתה.
תצלום של בושרה אלמוטאקל של הנוף האורבני של צנעא © המועצה הבריטית / פליקר
אחרי שלוש שנים וחצי היא החליטה לוותר על עבודתה ולעשות צילום כקריירה במשרה מלאה, בניגוד לעצת בני גילם. היא נסעה לאזורים מרוחקים של תימן ונתקלה באנשים מרתקים לצלם. בשנת 1999 הוענקה לה הזדמנות נוספת לבקר בארה"ב יחד עם בעלה. תוך שהיא מנצלת את ההזדמנות הזו, היא נרשמה למרכז פורטפוליו, מרוויחה תעודה בצילום פרסום. עבודתה בארצות הברית כללה בעיקר דיוקנאות של נשים. היא הצליחה להציג את עבודתה ברמה הלאומית והבינלאומית ועבדה עבור כמה ארגונים ידועים ובהם האו"ם, CARE International, שגרירות הולנד המלכותית, מרכז התרבות הצרפתי, המועצה הבריטית ומגזינים שונים ועיתונים שונים. בנוסף לכל אלה, היא זכתה בפרסים ותארים על כישרונה והאמנות המדהימים שלה.
למצוא את הרעלת הנשים המוסלמיות כסוגיה שנויה במחלוקת, וגם בהתחשב בדעות המגוונות שהיא משכה, בושרה רצתה להקרין את היבטיה השונים של חיג'אב באמצעות האמנות שלה. היא לקחה את זה תחת פרויקט שכותרתו "סדרת חיג'אב" בשנת 2001. הסדרה המתמשכת מציגה נשים הנתונות לכפיפות התרבותיות הכרוכות בחיג'אב, ומביאות לידי ביטוי את הסטראוטיפים שקשורים אליו.
True Self (2002) הייתה התחייבות בהשראת נקודת המבט של נוואל סדווי, של הסתרת הזהות האמיתית של ילדה, בין אם היא לבושה בחיג'אב או מעוטרת באיפור. היא צילמה נשים שהתאפרו וכוסו במעטה כהה, בהשוואה לעצמי האמיתי ללא קישוט. 'אני עצמי אמיתי' (2010) הוא פירוט נוסף של הרעיון הקיים עם תובנה וניתוח מעמיקים יותר. יצירה חשובה נוספת, 'דגל צרפת' (2010) מתארת את האיסור על נשים לובשות רעלות על ידי צרפת כמחויבות בלתי רציפה, המתארת חוסר סובלנות, הבנת זכויות אדם וחופש בחירה.
ב- What If (2008) היא מאתגרת את הנורמות של החברה על ידי דימוי הגבר במעטה במקום נשים. רעיון זה היה פופולרי ביותר בקרב נשים, אך משך ביקורת רבה מצד גברים. בושרה התלונן שגברים לא הצליחו לראות את ההומור בו. אחת העבודות האחרונות שלה כוללת צילומים של אישה לבושה כגבר. באמצעות התיאור הייחודי הזה, היא מציינת את הדמיון שיש בשמלות גברים ונשים של העולם הערבי; שניהם לובשים שמלות ארוכות וכיסויי ראש. יתרה מזאת, היא דימיינה את האישה בתפקיד רב עוצמה ומדגישה שהיא טובה באותה מידה אם ניתנת לה ההזדמנות.
בושרה אלמוטווקל © גילברט דסקלוקס / פליקר
Eyemotion (2008) מעיר בצורה מטאפורית את המגמה המיותרת של כיסוי הפנים כחלק מגליעה. היא מציגה בהומור את הצד הדיכוי של צורת כיסוי כה קיצונית. אם, בת ובובה (2010) הוא אחד מפרויקטי המשנה התוססים של הסדרה הזו, בהם הצלמת השתמשה בעצמה, בתה הבכורה ובובה כדי להציג את הנוף הקיצוני של שמלת הנשים. סדרת התמונות נעה בין שהן לבושות כלאחר יד ועד שנעלמות בסופו של דבר. היא צילמה את החיג'אבים הצבעוניים של תימן כדי להדגיש את יופיים וקסמם, בהשוואה לשמלות החשוכות והעמומות שיובאו מהמפרץ ומאהאביס.
פוללה (2010) היא סדרת תמונות מהנה המסקרת את אירועי חייה של ילדה מוסלמית רגילה המשתמשת ב"בובת הברבי האסלאמית "כפי שמתאר אותה בושה. זה נע בין תמונות תצלומי החיים שלה באוניברסיטה, המתבוננות בתפילות יומיומיות. עבודתה אינה מסתובבת רק בצעיפים או בסוגיות של נשים. היא עבדה על פרויקטים אחרים שעסקו בפיתוח, סוגיות כלכליות חברתיות וחינוך. שכבות הוא פרויקט שהוזמן על ידי המועצה הבריטית, המדגיש את המעמדות השונים המתגוררים בצנעא על ידי צילומי פנים של וילות לבקתות בשכונות עוני. פרויקט נוסף שבוצע על ידי בושרה נקרא "החיים המוסלמים העכשוויים", המתעד את הטקסים והמסורות אותם מוסלמים מקיימים, החל מנישואים, תפילות וחגיגות ועד חגיגות דתיות אחרות.
