לאחר תגובה בינלאומית פושרת על אירוע ההפצצה הגרוע ביותר של מוגדישו אי פעם, האם סופרים סומלים יכולים להציל את אזרחיה מלהיראות כסטטיסטיקה גרידא?
סצנת הפתיחה של הרומן של קראן מהג'אן, איגוד הפצצות הקטנות, מתאר פיצוץ מכונית תופת בשוק הצפוף בניו דלהי כ"אירוע שטוח וכופפי ". אנשים מחזיקים את הפצעים שלהם שטפטפו ב"חלמון מדמם "כאילו" הם ריסקו ביצים על גופם. " אמהות מתות מכסות את ילדיהן, תיקים נשרפים ליד גוויות אנשי עסקים, עצים נעקרים, דוכני שוק נהרסו, מכוניות ואוטובוסים מפורקים. תמונות זה מעוברות בפרוזה בצורה חיה, אבל לדמיין פיצוץ זה שונה בהרבה מתצפית ממקור ראשון.
כשהדיווחים על האוטובוס שהתפוצץ בשוק מוגדישו תוקף ספירת גופות של יותר מ -300 הרוגים, מעל 500 פצועים, זוועה כל כך גרועה עד ש"ניוזוויק "כינה אותה" ה -11 בספטמבר של סומליה ", עלתה לראשונה סצנת הפצצה של מג'אאן כשבהיתי בה תמונות של ההריסות - גבר שמורכב מהריסות מכוסות מסנטר עד המותן בדם; עשן עולה מגוש עירוני מפולס; עוברי אורח עם ידיים על פיהם ודמעות בעיניהם - תמונות של הרס שלצערנו קשה למצוא בחדשות. זה חלק ממה שהפך את הרומן של מהג'אן לקריאה כפייתית כל כך. זה הביא סובייקטיביות לזוועות המתרחשות לרוב במקומות רחוקים שבהם קל להתעלם מהן.
כפי שציין העיתונאי "ניו יורקר", אלכסיס אוקובו, על אף היותה הפיגוע החמור ביותר בהיסטוריה הסומלית, האירוע שהתעורר בעיתונות, ציין בוויסוח פורמולי וחסר את הסיפורים האינטימיים יותר של קורבנות שאירועים כאלה מפיקים היו מעשים דומים של הטרור יתרחש במערב. "הפך להיות מקובל לחשוב על המדינה כמי שיש בה רק מלחמה וקיצוניות", כתבה, "ולשכוח שהחיים שם הם רב-שכביים, בעלי דאגות, אינטרסים ורצונות דומים ואוניברסליים."
לפני כמה חודשים, תוך כדי הרכבת האנתולוגיה הגלובלית שלנו, עשיתי צלילה עמוקה במיוחד בספרות הסומלית העכשווית כדי להבין טוב יותר מדינה שלא הייתה לי הבנה מועטה בה מעבר לבלק הוק דאון, לוחמת שבט ואל-שבאב. התחלתי ברומן עצמות הצלב של נורודין פרח, ללא ספק הסופר הסומלי החי המפורסם ביותר שלעיתים מצוטט כמתמודד על נובל בספרות. הרומן של פארח, שוכן במוגדישו העכשווי ובמדינת פונטלנד הסומלית, מביא בחשבון את חייהם של שני אחים, מאליק ואהל, שניהם בין הגולה האמריקאית-סומלית. בעוד שמאליק חזר לדווח על אסונות המלחמה, אהל חזר לאחזר את בנו החורג, טקסלייל, שהצטרף לשבב. יש מספיק מעשי זוועה בספר הזה - הפצצות, רציחות, סחר בבני אדם - כדי לגרום לקורא לתהות אם סומליה אינה גיהינום עלי אדמות.
פרה אמר ל- Financial Times בשנת 2015 במהלך תקופת מגורים בקייפטאון. "אני חי סומליה, אני אוכל את זה, מריח את המוות שלו, את האבק, מדי יום
"הוא מספר ל"טיימס" כי הוא מאשים את נפילתו של מוגדישו מאחת הערים הקוסמופוליטיות ביותר באפריקה לאחת המלחמות ביותר בעולם שנקרע על תרבות פטריארכלית אינטנסיבית. "במדינה כמו סומליה ההריסות נגרמת על ידי גברים. כזכר גנרי אני חלק מהבעיה."
סקרן ללכת אחר קו המחשבה של פרח, הובלתי אל "פרדס הנשמות האבודות" של נדיפה מוחמד, שמתרכז סביב ההיסטוריה וההתנסויות של שלוש נשים סומליות - קווסר הקשיש והטרגי, דהקו היתומים והמזלזל, ופילסן המיליטנטי. הרומן, שהוקם באמצע שנות השמונים בעיר הולדתו של מוחמד, הרז'יסה, עצמה בירת ההתמודדות של המדינה הסומילילנד הלא-מוכרת, בוחן את התפרצות מלחמת האזרחים שיטבעה את המדינה מחייהם של אנשים, במיוחד נשים, שכבר קיימות. במצבים שונים של התפכחות.
"גם אם יש קונפליקט אנשים עדיין מנסים לחיות חיים נורמליים ככל שהם יכולים", אמר מוחמד בראיון ל African Arguments, "למרות הסבל שנגרם עם פרוץ המלחמה, הם עדיין מעמידים פנים ככל שהם יכולים שהחיים שלהם יהיו זהים למה שהם ציפו שיהיו. אני לא מרגיש מחויב לסומליה
אבל הסיפורים שהניעו אותי באמת הם משם. כל כך הרבה דברים נכתבים על סומלים, אבל כל כך מעט דברים נכתבים על ידיהם
זה מרגיש כמו הזדמנות להגדיר את השיא ישר."
בין המשאבים הטובים ביותר לספרות הסומלית שגיליתי הוא כתב העת הספרותי העצמאי Warscapes, המבקש לתת מענה "לצורך לעבור חלל בתוך תרבות המיינסטרים, בתיאור אנשים ומקומות שחווים אלימות מדהימה, והספרות שהם מפיקים. המגזין הוא גם כלי להבנת משברים פוליטיים מורכבים באזורים שונים ומשמש כאלטרנטיבה לייצוג פגום של נושאים אלו."
בנופי מלחמה גיליתי אוצר ספרות לא רק מסומליה, אלא ממדינות רבות שנקועות מלחמה כמו דרום סודן, שבדרך כלל אינן מקבלות חשיפה תרבותית. עלה בי דעתי שכאשר קראתי את הבדיון של הסופר ג'יבוטי עבדורהמן ווברי או הסופר יליד סומלילנד עבדי לטיף אגא, או הסופר הדרום סודני דיוויד לוקודו, צפיתי בסוג ספרות נדיר. ספרות הישרדות שגם אם במידה רבה לא נקראה על ידי קוראי המערב, מסרבת ליפול קורבן לסוכן אלימות כלשהו. זו הייתה עבודה ראויה לשבח, אם לא מתישה להתעמת עם כל כך הרבה עצב.
וזו הסיבה, כשהגיע הזמן לבחור סופר סומלי לאנתולוגיה, בחרתי בסופר צעיר עבדול אדן, שסיפורו "איברן הזקן", רומז על דורות הטראומה הנוצרים שגרמו בקרב הסומלים. כי פצצת האוטובוס האחרונה במוגדישו הייתה המפלגה הגדולה הראשונה מזה זמן רב למדינה שהתחילה להפגין סימני התאוששות אחרת, שצעדות מחאה שלוות נגד הטרור של אל-שבעאב התארגנו בעקבות הפצצה, צריכה להעלות דגלים למערב כי אסור לצמצם את סומליה לקריקטורה של מדינה כושלת. אם ספרות הפזורה שלה היא אינדיקציה כלשהי, ייתכן שסופריה מוכנים לכתוב פרק חדש בתולדותיה.
