אף על פי שביטול העבדות בוטל ברוב הערים הצפוניות הגדולות הרבה לפני מלחמת האזרחים, חלק גדול מאזרחיה נותר חלוק באופן ייחודי בנושא האמנציפציה. במשך חמישה ימים ביולי 1863 רתח אנטי-אמנציפציה והגיע לשיא רעבני ואלים. מהומות הטיוטה של העיר ניו יורק הפכו לדמויות חייהן של יותר ממאה אנשים והשאירו עיר מזועזעת וקרועה, והפכו לדוגמא ההרסנית ביותר למהפך אזרחי, שהועיל רק על ידי מלחמת האזרחים עצמה. אנו בוחנים מקרוב את האירוע ההיסטורי הזה.
עבור רבים, במיוחד עבור דמוקרטים לבנים, מעבד-עבדים בערים כמו ניו יורק, הכרזת האמנציפציה שנמסרה בספטמבר 1862 לא התקבלה יפה. אלה, ואחרים שאוהדים את הקונפדרציה כמו קופרדקס, הזהירו כי עבדים שחורים משוחררים ייסעו בסופו של דבר לצפון ובכך ישבשו את הסדר האזרחי ותחרות העבודה. רעיונות כמו אלה הושפעו מכמה מכלי העיתון הצפוניים בכוונה להבהיר את המצב עוד יותר. בנוסף, הכרזת השחרור הבטיחה מלחמה ארוכה ויקרה ככל הנראה עם הדרום. ההיסטוריון לסלי מ. האריס, מחבר הספר "צל הצל העבדות" כתב, "הכרזת האמנציפציה הביאה הכרה רשמית בכך שהמלחמה נלחמת, לפחות בחלקה, למען החירות והשוויון השחור".
הכרזת אמנציפציה © senate.gov/WikiCommons
עבור תנועת האמנציפציה נוספה עלבון לפגיעה כאשר הרפובליקנים, שקודם לכן קיבלו רוב בקונגרס, הצליחו לשלוח הצעת חוק מחמירה יותר לשולחנו של הנשיא אברהם לינקולן, שהחתים אותו לחוק במארס 1862. העיתונות כתבה שוב מספר מאמרים נמרצים המתנגדים להחלטתו של לינקולן לשפר עוד יותר את הטיוטה. החוק המחמיר קבע לזכרים שבין הגילאים 20-35, ולזכרים שאינם נשואים בגילאים 35-40 שנחשבו כשירים לשירות צבאי.
החלטתו של אברהם לינקולן הונעה לא רק על ידי המלחמה עם הדרום אלא על ידי מספר אזהרות מצד האלופים שלו כי הצרפתים מתערבים במקסיקו, שממשלתם הופכת לא יציבה יותר ויותר. לינקולן היה משוכנע כי נפוליאון ינסה לנצל את ההזדמנות לחזור ולהשפיע בצפון אמריקה על ידי ניצול של מדינה מחולקת על ידי הלוות תמיכה לדרום. הסיכוי להילחם בישות זרה, כמו גם בדרום, נראה היה מספיק סיבה להעלות את דרגות צבא האיחוד.
שמותיהם של כל הזכרים הזכאים הוכנסו להגרלה שנקבעה להתחיל ב -11 ביולי 1863. היום או השניים הראשונים נמשכו ברובם ללא אירוע, אולם ביום 13 ביולי התחושה הציבורית נגד האמנציפציה, והרעיון להילחם במלחמה למען משהו שהתנגדו בתוקף התפרץ לאלימות. גברים, נשים ואפילו ילדים יצאו לרחובות חמושים בלבנים, עטלפים ומועדונים. מחבר הרפובליקה הזו של הסבל, דרו גילפין פאוסט כתב, "התמרמרות הצפונית במחיר האנושי והכספי של המלחמה הפריעו לשלום הציבורי, באופן דרמטי ביותר במהומות העיר ניו יורק שבאו בעקבות הכנסת הגרלת הגיוס ביולי 1863".
טיוטות מהומות ניו יורק - הרפרס - מכות © Harper's Weekly / WikiCommons
בהתחלה, האספסוף תקף רק מבני ממשל, בניסיון לשרוף אותם עד היסוד. אך עד מהרה הפכו ההמונים השונים את תשומת ליבם לתושבים אפרו-אמריקאים. גברים כמו ויליאם ג'ונס נתלו ונשרפו. אחרים כמו אברהם פרנקלין, מאמן שחור, נגררו ברחובות ונתלו ממוצב פנס, ואילו המון זועם הלהיק בתמיכה של נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייויס.
בסך הכל, 11 זכרים אפרו-אמריקאים היו לינץ '. למעלה ממאה בני אדם נהרגו, כולל אנשים לבנים שנחשבו כמספקים או מפגינים אהדה כלפי אפרו-אמריקאים. בסופו של דבר, האספסוף פנה את מבטו אל מקלט היתומים הצבעוני (שנמצא אז בשדרה 5 ורחוב 42), שרף אותו ארצה ואילץ 233 יתומים אפריקאים אמריקאים לחפש מקלט במקום אחר.
מהומות טיוטות בניו יורק - לחימה © החדשות המאוחרות של לונדון / WikiCommons
ההתפרעות נמשכה חמישה ימים עד לינקולן נאלץ להקיף את העיר ניו יורק בכוחות כדי להפסיק את ההפרעות. עם זאת, הנשיא אברהם לינקולן לא יירתע. באוגוסט 1863 התחילה ההגרלה על אף זעקתו של מושל ניו יורק הורטיו סימור, שהתחנן בלינקולן לדחות את הטיוטה. ההיסטוריון ג'יימס מ. מקפרסון, מחבר הספר "נסה על ידי מלחמה", כתב "לינקולן סירב להיכנע למה שהוא מחשיב צורה אחרת של מרד". כדי להניא כל פעולות איבה נוספות, 20, 000 חיילי האיחוד הועברו לעיר ניו יורק כדי לראות זאת.
