האמן הווינאי פרנץ ווסט הלך לעולמו ביולי 2012 והותיר חותם בל יימחה בסצנת האמנות האוסטרית. האמן בעל שם עולמי בזכות הפסלים והמתקנים 'הנגישים' שלו. מישל קיפר מתארת כיצד חוש ההומור של האמן והתשוקה שלו לצורות ביומורפיות מונומנטליות, הפכו את היחסים בין אמנותו לצופים.
פרנץ ווסט החל לעבוד באופן פעיל כאמן בשנת 1970, בתקופה בה תנועת האקציוניזם הווינאית זעזעה את החברה האוסטרית. הוא התרחק מהופעותיהם של הפעילים - שהוגדרו על ידי אלימות, עירום או מיניות - אך לא מהרצון להתגרות. ווסט רצה לשבור טאבו, אך אותם טאבו היו בתוך עולם האמנות עצמו, עולם שמוכתב על ידי החברה והמסורת. אף על פי שיצירותיו המוקדמות של האמן מורכבות מקולאז'ים וציורים, ווסט ידוע בעיקר בזכות הפסלים והתקנות ה'נגישים 'שלו - שיאי השיא בקריירה שלו שארכה 40 שנה.
באמצעות פסליו, מערב מנתח את אופי האמנות, תצוגתה ויחס הצופה אליו. האמן אינו ממציא מחדש; הוא פשוט מזדהה ומשחק עם התכונות הקיימות בעולם האמנות. בכך שהוא מתגבר על הכלל של אי נגיעה באמנות, הוא משנה את הדינמיקה של מוזיאונים וגלריות. כתוצאה מכך, גבולות מסורתיים מתיישנים. הצופה אינו אמור להיות צופה שקט יותר, הם הופכים למרכיב פעיל. הקהל עוסק באופן פעיל באומנות, ותגובתה הופכת למרכזה של פסליה של ווסט.
בתחילת שנות השבעים יצר פרנץ ווסט את Passstücke הראשון שלו או 'Adaptives'. פסלים ניידים אלה של נייר מעוט, קרטון, חוט, גזה וצבע לבן שיכולים לאמץ כל מיני צורות. הם אמורים להיות נושאים על ידי הצופה, שמעורבותו לא רק משלימה את היצירות, אלא הופכת אותם לאמנות, על פי ווסט. על ידי הצבת מראות ולעיתים דוכני שיקוף פרטיים בתערוכותיו, האמן נותן לצופים את ההזדמנות לראות את עצמם מתקשרים עם הפסלים. במהלך השנים גדלו בהדרגה ממדי הפסלים של פרנץ ווסט. החל מקטעים ניידים למיצבים חיצוניים מונומנטאליים כמו האגו והאידיט (2008), ווסט נותרה נאמנה לצורות ביומורפיות בולטות בצבעים עזים שמזמינים את הצופים לטפס עליהם או לשבת עליהם. עם חוש הומור מלא חיים וחולשה לאירוניה, פרנץ ווסט מזדווג בין פסליו הדמויי התותבים המגושמים עם מגבונים צדדיים או פוליטיים, דרך הכותרות או מיקומם הגאוגרפי. דוגמה מושלמת הייתה Les Pommes d'Adam משנת 2007, מיצב זמני של ארבעה פסלים פאאליים ורודים במקום Vendôme בפריס ליד טור Vendôme של נפוליאון בונפרטה, שנבנה כדי להנציח את נצחונו בקרב אוסטרליץ.
רק בשנות השמונים יצר ושילב ווסט רהיטים, כמו ספות, כסאות ומיטות בתערוכותיו. סידורי הישיבה הללו הבהירו יותר ויותר כי ישיבה או שכיבה הם חלק מכריע ביצירותיו של ווסט. הפסלים לא רק מקלים על אינטראקציה חברתית, אלא הם גם מסיתים את הצופה לחוות את המוחשיות שלהם על ידי הארכת הקשר הגופני עימם. ווסט הצהיר בשנת 2007: 'לא משנה איך נראית האמנות, אלא כיצד משתמשים בה.' (ראיון עם Roxana Marcoci לתערוכת ה- MOMA Comic Abstraction). בזכות השימושיות שלהם, הפסלים והריהוט הופכים לחלק מחיי הצופה ומשלבים אומנות ועיצוב.
כאשר פרנץ ווסט נפטר ביולי 2012 בווינה, העיר בה חי ועבד, הוא הוכר כאחד הפסלים המשפיעים ביותר באוסטריה בזירת האמנות הבינלאומית. פרנץ ווסט, המיוצג בין השאר על ידי הגלריה הגגוסיאנית הנודעת, היה בעל שני רטרוספקטיבים עיקריים במוזיאון לודוויג בקלן בשנת 2010 ובמוזיאון בולטימור לאמנות בשנת 2011. יתרה מזאת, הוא הוענק לאריה הזהב בביאנלה די ונציה בשנת 2011 למשך כל החיים הישג.
מאת מישל קיפר
