איש אינו יכול להכחיש את הפיתוי והקסם של עולם הבורלסק, אותו הכלאה מוזרה ומוזרה של תאווה, בידור ואמנות; איפה שהמאסטרים לביצועים רוצים. אין זה מפתיע שזה תפס זמן רב מקום בקאנון התרבותי, וכפי שממחיש ספר חדש של הצלם מטילדה טממלי והסופרת ד"ר קייטלין רגרה, עדיין מפתה את העולם כיום.
מדי שנה בלאס וגאס, ועידה המכונה 'היכל התהילה של בורלסק' מפגישה בין גיבורות מהסצנה הבורלסקית; נשים אלה היו חברות לשעבר ב'ליגה של רקדנים אקזוטיים '(שהחלה בשנת 1955), ומאוחדות מדי שנה, הן מבצעות את המיטב מהשגרה הישנה שלהן - חלקן בנות יותר מחמישים שנה - לקהל של כמעט 1000 נשים מכל קשת הגילאים.
תצלום מאת מטילדה טממלי
במהלך חמש השנים האחרונות, קייטלין ומטילדה התלהבו מהסצנה הזו - האופן בו נשים שנחשבו לפי אמות המידה הדיקטטוריות של החברה ל"עבר זה "התכנסו כדי לחגוג את עצמן ואת צורת האמנות שלהן. עם זאת, הספר נוקשה בשיקולו היכן בורלסקה יושבת בהקשר של פורנוגרפיה ותעשיית המין הרחבה יותר; זה לא מפושט יתר על המידה לסיפור של העצמה נשית, אלא מציע מגוון מגוון של דיוקנאות ויזואליים וכתובים המציעים סיפור רענן, לא מגובש וישיר על בורלסקי ומקומו בהיסטוריה של נשים, לעתים קרובות לא סופרות.
התחייה הניאו-בורלסקית
מעניין שהפרסום מגיע בתקופה בה הניאו-בורסלסק נהנה מתחייה מרגשת. בתחילת שנות התשעים החלו אמנים בניו יורק לחקור אותה כמנגנון להופעה. העניין הרענן היה במקביל לקמפיין של ג'וליאני לסגירת מועדוני חשפנות במנהטן. כפי שקיטלין מציין, הבורלסקי 'ייצג בילויים היסטוריים של חשפנות'. היא ממשיכה 'מרבית ההופעות המכוננות הללו היו די עבירות והפכו, לכאורה, קדימה הן לאפשרויות לבידור אירוטי והן לאלמנטים של אמנות מיצג.' זו הייתה תנועה שהקדימה את העידן הדיגיטלי, וסללה את הדרך לפעילים באופן בו האתגר מאתגר סטריאוטיפים והניע את השיחה סביב גופות נשים.
תצלום מאת מטילדה טממלי
