לי פרידלנדר, אמן בצילום עכשווי, ידוע בבחינת הנוף החברתי האמריקני. פרידלנדר משלב נפש משלו עם האלמנטים הכאוטיים, המשתנים ללא הרף, בכדי להעביר אמריקה אורבנית אמיתית. אנו בוחנים מקרוב את חייו של האמן ופועלו.
נופים, עירומים, דיוקנאות ומחקרי טבע; לי פרידלנדר התנסה כמעט בכל נושא בו החל לראשונה לצלם בשנת 1948. עם זאת, הז'אנר שעובר כחוט השני בכל שלב ביצירתו של האמן הוא ללא ספק "הנוף החברתי האמריקני". פרידלנדר השתמש בביטוי בשנת 1963 כדי לתאר את ליבת היוצר שלו בצילום עכשווי, מגזין שהפסיק את הפרסום לאחר כמה גיליונות. עם זאת, המונח יתאים לפרידלנדר בשאר הקריירה שלו. יותר מכך, זה יתאר את המוקד העיקרי של דור שלם של צלמים אמריקאים.
לי פרידלנדר נולד בשנת 1934 באברדין, וושינגטון, ועבר ללוס אנג'לס בשנת 1952. הוא למד בבית הספר לעיצוב במרכז לאמנות במשך כמה סמסטרים, אך עד מהרה נשר. הצעיר התעניין בצילום מגיל צעיר, מה שמסביר מדוע הקורסים החלו לשעמם אותו במהירות. הוא עבר לעיר ניו יורק באמצע שנות החמישים והחל לעבוד כצלם עצמאי. צילומי העיתון היו בשיא, ומגזינים כמו Life ו- The New York Daily News המשיכו להגיע למשימות.
פרידלנדר זכה במלגת גוגנהיים בשנת 1960, 1962 ו -1977. הייתה לו תערוכת יחיד ראשונה בבית ג'ורג 'איסטמן בשנת 1963 והיה חלק מעין הצלם במוזיאון שנה לאחר מכן. עם זאת, התערוכה החשובה ביותר בקריירה המוקדמת שלו הייתה התצוגה המפורסמת של ג'ון שרקובסקי, המסמכים החדשים בשנת 1967. התערוכה הוכיחה זרז חיובי עבור דיאן ארבוס, גארי ווינוגרנד ולי פרידלנדר שהפכו לאייקונים של צילום עכשווי במהלך הלילה. בהודעה לעיתונות כותב שרקובסקי, "מטרתם לא הייתה לתקן את החיים אלא לדעת אותם. עבודתם מסגירה אהדה - כמעט חיבה - לחוסר השלמות והחולשות של החברה. הם אוהבים את העולם האמיתי, למרות אימותיו, כמקור לכל פליאה וקסם וערך."
פרידלנדר עובד באופן בלעדי עם סרט שחור לבן, ומארגן את תמונותיו בסדרות, אותן הוא מפתח במשך כמה עשורים. הוא משתמש בלייקה של 35 מ"מ או ב- Hasselblad Superwide - שתי מצלמות שניתן בקלות לסחוב ולהעביר אותן שלא זוהו על ידי האנשים ברחוב. פרידלנדר לוכד ומתעד את חיי העיר העירוניים אך תמיד עם מעט טוויסט. חלונות ראווה, ארכיטקטורה, מכוניות, שלטים ופרסומות - כל האלמנטים הוויזואליים הקלאסיים של הרחוב - נפגשים באקראי לכאורה. האבא דאפי של פרידלנדר, טיימס סקוור, ניו יורק (1974) לוכד את האווירה, המבנה והשנינות ברחוב שהם תמצית יצירתו של האמן.
פסלו של פרנסיס פטריק דאפי, גיבור מלחמה ואיש הדת המעוטר ביותר בתולדות ארה"ב, ניצב בגאווה על כיכר דאפי, המשולש הצפוני של טיימס סקוור בניו יורק. מוקף סבך של אלמנטים: אדריכלות מודרנית, פנסי רחוב, גדרות, כבלים ופרסומות, נראה כי האב דאפי גשם ברחובותיו בכבוד. שלט חוצות גדול של קוקה קולה מתנשא מעליו מאחור, ומאפשר לפרידלנדר לאחד שני גיבורים אמריקאים בתמונה אחת.
פרידלנדר משחק עם צללים, זוויות ומכשולים בהם הוא משתמש כדי למסגר אלמנטים ולבנות את יצירותיו. את הצל או השתקפותו שלו ניתן למצוא באינספור תמונות לאורך כל השנים. פרידלנדר מזהה את עצמו בבירור כחלק מהחיים האמריקאים שהוא שואף לתפוס. יתרה מזאת, דיוקנאותיו העצמיים מדגישים אמת הכרחית של צילום, ליתר דיוק צילום בלתי-מניפולטיבי: נוכחותו של הצלם בלתי נמנעת. שונה מציירים או פסלים, הצלם חי את מה שהוא תופס. התמונה היא הוכחה למה שהוא ראה ולאן הוא היה.
אחד הפרויקטים האחרונים של האמן הוא America by Car. הוא הוצג לראשונה בגלריה פרנקל לפני שהוצג במוזיאון וויטני בשנת 2010. התצלומים מייצגים את הגרסה האמריקאית המודרנית של טור ד'אורופה. פרידלנדר נסע ברחבי 50 המדינות בארצות הברית עם מכוניות שכורות, כל אותו הזמן מצלם את הנוף מאחורי ההגה. זווית זו לא רק מציגה נקודת מבט צילומית ייחודית, אלא גם יוצרת השתקפויות מדהימות, חזרות וסוג יופי מוזר. הפרויקט הנו המשך להתמסרותו של האמן לנוף החברתי האמריקני ומוכיח כי נותר לחקור שטח כלשהו בז'אנר זה.
לי פרידלנדר קיבל הכרה על עבודתו מאז תחילת הקריירה. מבקרים ומומחים מדברים את שמו בקרב אלו של אדוני הצילום הנכבדים. משמעותו אושרה מחדש בשנת 2005 וב -2008, כאשר המוזיאונים לאמנות מודרנית בעיר ניו יורק ובסן פרנסיסקו ארגנו רטרוספקטיבה של צילומי פרידלנדר.
