ננה קוואמה אדג'יי-ברניה היא סופרת ילידת העיר ניו יורק המתמזגת בריאליזם וסוריאליזם ליצירת סיפורים פנטסטיים שמרגישים אמיתיים. לאחר יציאת קולקציית הבכורה שלו, יום שישי בלאק - חקר גזע, צרכנות וגבריות באמריקה - אדג'יי-ברניה מדבר על האקלים החברתי הנוכחי בארה"ב ועל יחסיו האישיים לעיר ניו יורק.
חודש בדיוק לפני שבורותיהם של קונים מטורפים שפרצו דרך דלתות חנויות ביום שישי השחור 2018, הגיח השקט של ננה קוואמה אדג'יי-ברניה בשקט על מדפי הספרים ברחבי ארה"ב. באוסף הסיפורים האפלים והמרדמים הזה, אדג'י-ברניה מדמיין עולמות שבהם עוברים שטרם נולדו מבקרים אצל הוריהם הרווקים, חוויות VR-טבולות משמשות להפעלת אלימות גזענית, ומוות הוא הנורמה במהלך הפעילות המטורפת של יום שישי השחור. הם עולמות מופרכים ומצויירים אך נותרו אמינים בצורה מדהימה.
קריאה של אדג'יי-ברניה היא חוויה חזותית. האופן בו הוא ממזג את האמיתי עם הדמיוני מזכיר את הזוכה במאן בוקר ואת המנטור האישי של אדג'יי-ברניה ג'ורג 'סונדרס, אך הסגנון שלו נותר במובהק משלו. יליד העיר ניו יורק, ובוגר אוניברסיטת SUNY אלבני ואוניברסיטת סירקוזה, אדג'יי-ברניה הוא אחד הסופרים המבטיחים ביותר בניו יורק, ומציע פרשנויות חברתיות תובנות וגלויות.
אוניברסיטת סירקיוז, ניו יורק © דברה דוחן / צילומי Alamy
טיול תרבות: להרבה מהסיפורים שלך יש שילוב מדהים בין מה שממש לדמיין. באיזו מידה הסיפורים הללו מבוססים על חוויות אמיתיות, ואיך אתה מאשים אותם באלמנט סוריאליסטי? ננה קוואמה אדג'יי-ברניה: אני פשוט עוקב אחר הסיפור שמגיע לי. אפילו הסיפורים הסוריאליסטיים יותר, לרוב זה רק אני מנקש תחושה שאני מרגיש בצורה מופשטת. לדוגמא, הסיפור הראשון שיש לנו את סולם השחור הזה, אבל בשבילי זה מה שזה מרגיש כשאני מתאים את עצמי למרחב מסוים כאדם שחור העובר בעולם. אז פשוט לקחתי את מה שהרגשתי באמת בחיי האמיתיים והפכתי את זה למילולי. עם הסיפורים שקשורים קצת יותר לריאליזם, אני מייצג מקרוב יותר את איך שאני מרגיש בלי ליצור את ההיגיון הזה. אין לי הלך רוח שונה שנכנס לאף אחד מסוגי הסיפורים האלה. בעבודה עם ג'ורג '[סאונדרס], אחד הדברים שהוא באמת עזר לי היה להבין שהבחנה היא סוג של אשליה. אתה כותב סיפור, אתה כותב את הסיפור הכי טוב שאתה יכול, אתה קובע את הכללים שאתה צריך ומנסה להשיג איזושהי אמת.
CT: עד כמה אתה מרגיש שלסיפורים שלך יש מטרה דידקטית? נ.ק.אב: אני מקווה שהסיפורים האלה מקציבים את דמיונם של האנשים. אני מקווה שיש תגובה חזותית נגד חלק מהאלימות בסיפורי. עם זאת, הכנסתי הומור והם עוסקים ברמה הסיפורית כי אני חושב שזה חשוב לבדיון. אתה רוצה שאנשים יהנו מהסיפור שאתה כותב, וחלק מההנאה הזו היא להגיב לאופיים הטוב יותר.
CT: 'העידן' ו'צימר האדמה 'מרגישים מאוד דיסטופיים. האם אתה מתכוון לכתוב על דיסטופיה, או שמא דיסטופיה היא בדרך שהיא יוצאת? נ.ק.אב: יש לי מעט מאוד קצוות שהחלטתי כשאני מתחיל לכתוב סיפור. יש לי קול ומצב בראש. המילה דיסטופיה זו מיוחסת לי רבות. אני חושב שכרגע יש אנשים שחיים עם יותר כסף ממה שהם יכולים אי פעם להשתמש, וגם אנשים שנולדים לאין כלום וסובלים בגלל זה. זה קורה וזה מותר וזה הסטטוס קוו. אני חושב שהרבה מהתכונות שאנו מכנים dystopian כבר יכולות להיות כאן.
CT: הסיפורים שלך מכסים הרבה נושאי משבר: אכזריות של המשטרה, יחסי גזע, צרכנות, אבל גם גבריות. 'רחוב לארק' היה סיפור מרגש ורודף מאוד. מדוע בחרת לספר את חווית הפלה מבחינה גברית? נ.ק.א.ב: לא רציתי לשער לדעת מה אשה חווה. בכתיבת הסיפור זיהיתי עד כמה זה בעייתי להעלות על נקודת מבטו של אדם, מכיוון שלעתים קרובות אנו שומעים רק את נקודת המבט של האיש. חשוב להכיר בכך. בכתיבת הסיפור ההוא, אני מקווה שהגעתי אליו היה הגיבור הראשי שהבין שהוא מפרגן לרגשותיו שלו, לאשמתו. ואני חושב שהוא מגיע למקום שהוא כמו 'אתה יודע מה, אני לא זה הקול החשוב ביותר במצב הזה'. אני מנסה להחוות כלפי זה.
חנות הספרים סטרנד, מנהטן, ניו יורק © dbimages / צילומי Alamy
סי.טי: איך הגדילה את עצמך בעיר ניו יורק אתכם כסופרת?
נבאאב: נולדתי בקווינס, ניו יורק, בעיר, אבל עזבתי כשהייתי בן שבע או שמונה אז אני ממש מחוץ למקום במקום שנקרא Spring Spring, מחוז רוקלנד. אני בטוח שזה השפיע עלי באופן שלא ממש הצלחתי לתפוס, אבל לא הייתי מודע לשום דבר ספרותי כשגדלתי. אף על פי שקראתי קראתי את כל מה שתפס את עיניי. אני לא הונחה על ידי סופרים באופן שאני לפעמים. אפילו לא הבנתי מה פירוש המילה ספרותית - אני עדיין לא יודע אם אני עושה בדיוק! תמיד הייתי בסביבה הרבה אנשים שונים מרבים מרקעים שונים, גם בעיר וגם בעמק המעיינות. אבל לא הייתה לי תחושה להיות חלק מקהילה ספרותית עד שלמדתי לבית ספר תיכון בסירקוזה.
CT: מה משך אותך לכתוב כשגדלת?
נובאב: אהבתי לכתוב כי זה בחינם, אנשים לא יכולים לקחת אותו מכם. קראתי פנטזיה ומדע מדעי YA ובסופו של דבר היה לי רעיון שנתקע איתי שלא אוכל לצאת מהראש. לא חשבתי על עצמי ככותב. רק כשהגעתי למכללה [סוני אלבני, ניו יורק] שם הבנתי שזו אפשרות להיות או לנסות להגות את עצמך כסופר.
CT: ולבסוף, איפה אתה קונה את הספרים שלך בעיר ניו יורק?
נ.ק.ב.: שלוש חיים וחברה. גם סטרנד.
