במהלך שנות ה -20 וה -30 עיר החוף אוראן במערב אלג'יריה הייתה נמל סואן תחת שלטון קולוניאלי צרפתי. האירופאים איכלסו בעיקר את העיר, שהוקפה בבידונווילים - בתיהם של מהגרים ערבים שנשלחו. מכור ההיתוך הזה של תרבויות שונות הגיע raï, צורה חדשה של מוסיקה פופולרית בצפון אפריקה.
מקורות וסטייל
ראיי הוצג לראשונה על ידי נשים זמרות בברים של אוראן ובעיירות הסמוכות משני צידי הגבול עם מרוקו. הגזפה (חליל מנופח עד סוף) והגלולה (תוף גלילי חד ראשי) ליוו את הזמרים. המוזיקה המוקדמת של הראי עקבה אחר מסורות אזוריות: בדרך כלל היא תכלול ביטויים חוזרים ושורות שירה המתחלפות עם קטעים שהושמעו בחליל. הטווח המלודי היה מוגבל לזה של הגזפה, כאשר חשיבות רבה יותר ניתנה לצליל הצרידות שלו. בינתיים, הצררתית שמרה על דפוס קצב קבוע לאורך כל ההופעה, מאפיין שנלקח מז'אנרים מקומיים אחרים של ריקוד או מוסיקה דתית. עם גלים של עולי מרוקו, סהרה וברבר לעיר, לפני ואחרי העצמאות בשנת 1962, ז'אנר ספג בהדרגה מגוון השפעות.
נוף לאורן מההר מורדג'ו © Morisco / Wikicommons
שירה רשאית
מושר בשיר בערבית או בצרפתית, מילים של Raï יכולות להיות סוערות ובוטות. הם מבטאים רגשות של תאווה, תשוקה, קינה וחוסר אונים. נושאים אלה היו שייכים בעבר לרפרטואר מדטה-נשי נפרד: מוזיקה שהופעלה באופן פרטי במסיבות חתונה חד-מיניות. אלה היו שירים שבוצעו על ידי נשים לנשים. עם זאת, שירי Raï הוסרו מהתחום הפרטי המסורתי הזה ועברו לתפאורה ציבורית ועמומה מוסרית מול קהל מעורב. זמרי Raï היו נועזים: שיריהם היו גולמיים, גרגירים ולעיתים וולגריים, והם לא נרתעו משפה שנויה במחלוקת. הקהילה הערבית המקומית הוקעה באופן נרחב כמי שאמירה על זמריה כאל לא מוסרית, מכיוון ששירים רעים לא הועברו רק לנשים, אלא גם - ובעיקר - לגברים.
Cheikha Rimitti: שרה להמונים
האסוציאציות המוסריות המפוקפקות של זמרים ראידים עד שנות השבעים פירשו שההופעות בדרך כלל הוגבלו למרחבים ציבוריים למחצה, כמו ברים לגברים, בורדלוס ומסיבות חתונה. עם זאת, הדבר לא מנע מהזמרת צ'ייכה רימטי להתייצב במלחמת העולם השנייה ובשנות החמישים. היא אולי ידועה בעיקר בזכות התקליט הנועז שלה Charrak Gattà (1954), שעודד נשים צעירות לאבד את בתוליהן, תוך שערוריית המסורתיות המוסלמיות. כוחות לאומניים שנלחמים למען עצמאות אלג'יראית מתחו גם עליה ביקורת, משום שהיא מואשמת בביצוע שירים שסוטרו על ידי הקולוניאליזם.
אלג'יריה זכתה בעצמאותה בשנת 1962 והממשלה החדשה אסרה עליה מייד מהרדיו והטלוויזיה. עם זאת היא נותרה פופולארית להפליא בקרב העניים ממעמד הפועלים, והיא המשיכה לשיר באופן פרטי בחתונות ובחגיגות.
ריי לאחר העצמאות: קליטת מסורות
מאז שנות השבעים נערך ניסויים רבים במוזיקה הגואה, בין היתר בגלל הגעת טכנולוגיית הקסטות והרגיעה הפוליטית היחסית. הז'אנר התמזג יותר ויותר עם סגנונות מוזיקליים אזוריים וגלובאליים. הקלטות של מבצעים צעירים ראשונים - כמו אלה של מסע בלמו - לא הראו שינויים משמעותיים בתבניות המלודיות ובטווח הטונאלי, אך הם כללו הקדמה מאולתרת של קצב חופשי, שאומץ ככל הנראה משני מסורות אנאלוזיות או מצריות. בינתיים החלו להיכלל וריאציות של קצב התאם-טאם ממוזיקת החתונה מהגבול המרוקאי.
זמרות Raï השתמשו בכותרת 'Cheb' לגברים או 'Cheba' לנשים, כלומר צעירות. תואר זה משקף גם את הקהל העיקרי של המוזיקה הגואה, וכן מבדיל אותם מדור זמרים מוקדם יותר. הם שרו גם בדריה, הניב הערבי המקומי. ראיה לשונית ומוזיקלית הייתה תוצאה של שילוב של תרבויות ומסורות שונות. זה, בשילוב עם האסוציאציות הלא מוסריות של הז'אנר, עדיין הפכו אותו לפוגע באלג'יראים רבים. מוסיקת Raï בכל זאת הפכה פופולרית יותר ויותר במסיבות חתונה ובמועדוני לילה באורן. הקלטות של אוהבי הונארי בנצ'נט, צ'ב חאלד וצ'בה זהואניה מייצגות את המוזיקה בתקופה זו.
גלובליזציה
למרות שהמוזיקה הגואה עדיין הוגבלה משידור ברדיו בשנות השמונים, הז'אנר שגשג. קהילות אלג'יריות שהוגלו ושוק המוסיקה הגלובלי הרחב והגדול יותר התעניינו בפשטות. המוזיקה עצמה החלה לשקף את הגלובליזציה הגואה של הז'אנר, על ידי קבלת פנים מהז'אנרים הרגאיי והפאנק. בינתיים, המוזיקה הגואה הטמיעה גם את מבני הפזמון ואת ההתקדמות ההרמונית מהמוזיקה הפופולרית המערבית, כמו גם שהושפעה מסגנונות החאבי הפופולריים המצריים והמרוקאים.
אי שקט פוליטי בשנות התשעים
כאשר ביטלה הממשלה בחירות בשנת 1991, אלג'יריה נכנסה למלחמת אזרחים תרבותית. בקרב מוזיקאים, סופרים ואמנים אחרים הופיעו שחקנים רבים באיומים לשקט או נאלצו לברוח לחו"ל. היו אפילו מקרים של זמרים שנחטפו או נהרגו, כולל "מלך הרוע הרומנטי" צ'ב חסני. חסני, שנולדה כבן של רתך וגדלה במשפחה ממעמד הפועלים, הגיעה לגדולה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. הוא התפרסם בעיקר בזכות שירי האהבה שלו, אבל הוא גם שר על נושאי טאבו, כמו גירושים ואלכוהול. התוכן השנוי במחלוקת בשיריו - כמו למשל ב"אל ברראקה "(1987), שהכיל מילים על קיום יחסי מין שיכורים - טיפח כעס מצד פונדמנטליסטים סולאפים וחסני קיבל איומי מוות מצד קיצונים איסלאמיסטים. ב- 29 בספטמבר 1994, הפך חסני למוזיקאי הראי הראשון שנרצח, ואחריו הזמר לונס מטוב כעבור כמה ימים, והמפיק הראי ראשיד באבא-אחמד.
