כשמדינתם נמצאת בעיצומה של שביתה כללית, סטודנטים מוחים בדרישה לגשת לבחינות שלהם בסיפור זה מאת חכים בה מהבחירה הגינאית באנתולוגיה הגלובלית שלנו.
אחרי שהכה אותי. מכה אותי טוב. בהמית. כל כך בהמית. עם תרמיל. הם זרקו אותי בכלא.
היינו שיפוד משובח של תלמידי תיכון שנערמו באותו תא קטן.
*
"הרופא המקביל יחל מוקדם מאוד מחר בבוקר, " אמר. הוא חזר על זה. מספר פעמים. השר. בטח בקולו. היום שלפני. בטלוויזיה. באשר לשביתה של האיגודים המשתקים את המדינה, לשר בחליפת ארבעת הכיסים שלו לא היה אכפת פחות.
ובכל זאת, בחמשת הימים האחרונים, כל המדינה נחנקה בשביתה כללית שפגעה בכל תחומי הפעילות.
בחוץ.
הרחובות, סמטאות שוממות או כמעט שוממות.
חנויות, בוטיקים, קיוסקים, בנקים, משרדים, מסעדות, בתי קפה, רשת קפה, ברים, חנויות סרטונים, מועדונים
, סגור.
זעקות הצמיגים והצפצוף האינסופי של מכוניות, אופנועים נעצרו לפתע. אפשר היה לחוש במתח מסוים הרוטט באוויר.
*
תשע שעות. אולי אפילו יותר. אולי אפילו פחות. היינו עייפים מההמתנה. מתוח. להרגיז. מרוגז. מגורה. נרגש.
כבר לא יכולנו להכיל את עצמנו.
היינו שיפוד משובח של תלמידים צעירים בתיכון הפולשים לרחובות. צעקות. שרה. שריקה. רועד. שריפת צמיגים על המסלול. מוחא כפיים בידינו.
האבק השתין עלינו. לא נתנו לעזאזל.
קולות הצעדים המתמשכים, של צעדינו, של צעקותינו, של צעקותינו, של ידינו המחאו כפיים, סגרו את מהומה הבוקר של העיר.
*
לעבר הנפה, שם הוסוו הרשויות המינהליות, או סתם, לחפש תשובות. קבל תשובות מהן. רצינו הסברים גם אם ידענו מראש ששום הסבר לא יכול להרגיע את הזעם שלנו.
החצר הקטנה של הנפות הייתה מלאה עד פרץ. היינו מאות, אולי אפילו יותר, בחצר. כל אחד לבוש במדים כחולים-לבנים.
עומדת. כולם עומדים. מבטינו התרכזו ללא הרף במושל שהחליט לדבר בשם כל הרשויות המינהליות בעיר. הוא היה בשנות השישים לחייו. הבוש הלבן שלבש הציג היטב את בטנו השמנה. עורו השחור נצרך לפי הגיל. ראשו מכוסה כובע לבן. עיניו התנשפו על ידי משקפיו הגדולים והצלולים.
אפשר לחוש את זה, את הקוסמוס הקשה. השמש לא הייתה בסביבה, כנראה ישנה באותו יום, יום שני. השעה הייתה כמעט עשר אבל עננים עדיין שמים את השמיים. נראה כי גשם היה עומד להישבר. ובכל זאת שום טיפה לא נפלה באותו יום, יום שני.
במשך תקופה ארוכה הוא פנה למושל. אך מעולם לא נאלץ להרגיע את הזעם שלנו.
"הרקיע או המוות, " הוא הופרע.
יותר ויותר צרחנו, צעקנו, נעלבנו, העלבנו אותו, הקניטנו, נמאס לנו. לא יכולנו לשלוט בעצמנו. המתח הסתיים. שום דבר כבר לא יכול היה לעצור אותנו.
סיפור זה תורגם באדיבות המו"ל של חכים בה אודיאנס גאנדל, שבסיסו בקונאקרי.
