משורר חדור בכוח לשנות את העולם, פשוטו כמשמעו, בבחירת איי פארו מתוך האנתולוגיה הגלובלית שלנו.
במזג אוויר גס במיוחד ובים כבד, המתרחשים סביב תקופת הקנדלמס
כך שנאמר שסקסן, לפני כן נמל ואפילו התייחסו אליו כאל נמל סקסון בשאר הנותנים פרוטוקולים של לוטטינג, נחסם ונמלא בחול.
אלה דבריו של ג'יי סי סוואבו בספר "דוחות מאיי פארו 1781–82, פיסקה 378." לדברי סוובו קנדלמס הסגרתי הזה התרחש במאה הקודמת, אפשר להעלות על הדעת בחלף הראשון.
האגדה מספרת כי בתחילת אותה קנדלמס בשנת 1629, טומסיה við Gjónna ישבה בהתנחלות Kvíggjarhamar וחשבה על שתי אוניות פיראטים טורקיות, שבאותה שנה נחתה בהלבבה כשהן נושאות, כפי שנאמר במכתב ב- Records Records, שודדי ים שהיו "כל סוג של סורגים וחברה." הם ביזו את כל מה שנקרה בדרכם, חטפו 30 נשים וילדים והרגו שש נוספות. בראשית אותה קמפלמס הסגרירה, טומסיה við Gjónna עמדה שם תוך רצונה שלא היה אפשרי עבור כלי שיט גדולים להיכנס למפרץ. אז קרה שהרוח התחילה לעלות וחצי שעה לאחר מכן סערה עליהם. זה היה חסר תקדים. רבים התאספו בקוויג'ארהמר ושמעו כי תומסיה מבהיר את פחדה במילים. מאותו היום טומסיה הוקירה את מתנותיה החריגות. נאמר כי צאצאיה ידעו מילים קדושות יותר מתפילת האדון.
הערכה זו הגיעה לסיומה פתאומי בשנת 1828, כאשר צוות צוותו של הספינדר הסקוטי "ברום" נטש את הספינה אי שם בים הגבוה, והשאיר אותה לטביעה בספינה במפרץ עם מטען של 700 בולי עץ מפומרני. מכל פינת פארו הגיעו מאות גברים להשיג עץ איכותי זה, כולל אוגי við Gjónna, שהתגנב למפרץ לילה אחד כדי לגנוב חלק מהעץ, ומשך יומני עד עלות השחר. גברת בית החווה של דובוגארד עדה לאוגי מביא את העץ לאורוות. אוגי נעצר בסביבות הצהריים. בהתאם לחוק הנורווגי שחוקק המלך הדני בשנת 1604, נגזר על אוגי חודשיים של "עבודות כפייה" בכלא לזכרים צעירים.
המוניטין של קיג'ג'האמר נמוג בהדרגה, ועד מהרה נקבעו מעשיו הטובים עמוק בתהום הנשייה.
***
טומורין við Gjónna נולד ב- Landshospital בטורשוון בשנת 1969. הוא גדל בסקסון ומבלה את ילדותו כמו כל ילד אחר באותה תקופה. הוא משחק בחוץ ומתיישב לעתים קרובות לבד בתעלות מלאות כוסות החמאה ליד פולורין, מהופנטות מעולם אחר. אם כי יש דבר אחד שאנשים ראויים לציון. איש מעולם לא ראה או שמע על טומורין שגורם למישהו צרות; ככל הידוע למישהו, הוא מעולם לא סירב לתת יד כשנשאל. טומורין הוא ילד למופת.
יום אחד, כאשר ממטות האביב נשפכות משמים כחולים מפלדה, טומורין מוצא את יומניה של אמו בפתח בקיר. אז הוא בן 13. בזמן שהוא קורא אותם החזה שלו מתמלא בתחושה מוזרה, כאילו משהו נעלם. שאריות של תחושה זו יורדות אל בטנו ומרססים התכווצויות שלשולים רעשניים כלפי מטה לעבר הקוקקס.
טומורין יושב דומם מול חלון המטבח, שם, כרגיל, הוא שותה כוס אחרי כוס קפה חזק מאוד. אשתו פרידהיל (נולדה הלג'רדל) גם היא מכפר ביתו סאקסון. הם מתחתנים כשהוא בן 18 והיא בת 16. שלהם לא הייתה חתונת רובה ציד, אלא הכרה באהבה אמיתית. הם לעולם לא יתברכו בילדים, אך זה לא מצער את חיי היומיום שלהם.
טומורין הוא משורר מוכר בסקסון, והעיירה די גאה בו. דבר זה לא ניתן לומר עבור אנשים במקום אחר. סופרים אחרים רואים אותו פוסט-מודרני מדי, ובכמה חוגים ספרותיים (במיוחד בקרב גולים) ז'אנר זה נמשל לאלימות במשפחה.
בדרך כלל מבקרים אותם ילדי הכפר. פרידהילד מביאה להם לבבי ביסקוויטים ואילו טומורין שואל אותם בירורים פילוסופיים. אם הם עונים על הדרך שרק ילדים יכולים, הוא תוהה במשך זמן מה, מריץ סיכה דרך זקנו, ואז מעורר ומסביר להם, באופי ילדותי משלו, איך הכל עובד. לפעמים הוא משעשע את עצמו בכך שהוא מראה לילדים אגן קטן עם מוח קוף בתוכו, אותו רכש בחו"ל כמלח צעיר.
"יש שם מחשב בארון הגדול הזה", הוא אומר לילדים. "זה קשור למוח. המחשב מזין את המוח בכל מיני מידע. אני כותב במחשב, שנמצא גם בארון. כל מה שאני כותב מאוחסן במוח: חוויות, עובדות, תפיסות, תחושות, הוא אפילו חושב שיש לו גוף. " כשהוא מסביר זאת, הוא מראה לילדים את הכבל העובר ברצפה ומאחורי הארון. הוא לוחש להם: "אתה יכול לדמיין שאתה רק מוח?"
***
הערפל מדכא את העמק ומקשה על מציאת הבתים הסמוכים. מצב רוחו של טומורין משתנה עם מזג האוויר. מזג אוויר גרוע תמיד מכניס אותו למצב רוח רע. הבוקר בערפל, עם ראות מקרטעת, הוא חושב לעצמו כמה זה היה גדול אם הוא יכול היה לסובב את המצב - אם מזג האוויר היה הומור אותו. מחשבה זו מתנפחת בתוכו, אך בשעות הצהריים מזג האוויר נותר ללא שינוי, וטומורין מושך את גרביו סביב הקרסוליים וממלמל לעצמו שעדיף לשחרר את הדמיון הזה ולהתחיל לעבוד.
אחרי ארוחת הצהריים טומורין מתיישב מול חלון הסלון כדי לכתוב:
כמערת אדמת אדמה
אני שוחה בים חשוך
מותש אני עוקב אחר השמש
טומורין רואה לפתע קרן אור בודדה חודרת לחלון ונופלת על הנייר השטוח. כשהוא מביט לאחור הוא רואה שהערפל התפוגג. פיסות ערפל פה ושם מטפסות על פסגת נוניד.
"זה היה מוזר, " הוא אומר לדף. "זה היה צירוף מקרים?" הוא לוקח דף נוסף וכותב:
העץ המת בגינה
נעלם תחילה לשורש השמים
וגשם יורד שוב כאדמה יבשה
הוא מחכה רגע. בוהה בעיתון ומתמקד. הוא מתכונן להביט למעלה, נותן לאומץ למשוך את שרירי עורפו, מוכן להרים את ראשו. אבל עיניו נשארות מורדות. ואז בזהירות, הוא מרים את ראשו ומביט דרך החלון. אין עץ
.הוא נעלם, ומול החלון אדמה יבשה מרחפת משמים כחולים בהירים. טומורין קופץ על רגליו, מתנודד לאחור, דופק בכיסא, נופל עליו ומכה את צווארו במשקוף. הכל משחיר. ים עמוק שחור.
עוברת שעה וטומורין עדיין לא מודע. לאט לאט הוא בא. כשהוא מציץ דרך החלון השמש עדיין זורחת והעץ נעלם. בחוץ יש פירמידה קטנה של אדמה.
***
טומורין כותב יום ולילה. הילדים שנהגו לבקר אותו ואת אשתו מוצאים כעת את הדלתות נעולות. פרידהיל החלה להתנהג כאילו היא בלש כלשהו. היא מחרחרת בכל מקום ומבקרת אנשים כדי לבקש רכילות בכפרים. היא מתקשרת לכפרים אחרים; היא אפילו מתקשרת לאנשים שלא ראתה מזה שנים, ובמיוחד לאנשים שהיא יודעת שיהיו להוטים מדי לחלוק חדשות. אנשים מתחילים להתרעם עליה. לכל אחד יש את שלו.
אירועים מוזרים רבים מתחילים להתרחש בכפר. גברים היושבים לפסגת ההרים מוצאים אותם נעלמו לפתע; גדרות נעלמות וגורמות להקות כבשים לסטות מדרכיהן ונופלות לבורות. נשים שכבר מזמן מונעות ממנה ילדים נכנסות להריון. תושבי הכפר מתחילים להתייחס לסקסון כמקום שגוי בו הדברים מוסרים ונמחקים. אנשים מתרחקים.
שנים חולפות, מעגל החברים של טומורין ופרידהיל מתדלדל. הם נעשים מבודדים יותר ויותר. בסופו של דבר הם גם מתרחקים, לעיר אברדין הסקוטית, אך המחיקות הללו עוקבות אחריהם והאלמוניות שלהם לא נמשכת; לא עבר זמן רב וטומורין ופרידהיל מיושנים ונאלצים לחזור לסקסון.
אחריהן צוות חדשות מקומי שמשדר תוכנית על הזוג המוזר הזה. בסופו של דבר הרשתות גם עוקבות בהן רוח - ה- BBC משדר ספיישל טלוויזיוני בן שעה שכותרתו עט הקסם של טום. זה מושך תשומת לב עולמית ושדרים אחרים, גדולים כקטנים, שעוקבים אחר הסיפור. עד מהרה רחובם שופע עיתונאים.
ארגונים לא ממשלתיים, כמו גם יחידים ממדינות מתפתחות, מזמינים את טומורין לחוד החנית במאמץ למחוק את כל הסבל והעוני מהעולם. העבודה ההומניטרית הזו מביאה לו תהילה עולמית.
טומורין ופרידהילד אמידים מאוד, ועיריית סאקסון הזעירה שפעם גדלה והופכת להיות הגדולה והעשירה באיי פארו. סאקסון משתרע ובולע את שטריימנס הסמוכה ומביא את מספר התושבים ל -30, 017. בינתיים, מספר התושבים בבירה, טורשבן, מחצית ל 9, 269; סטורטן, פיתוח המגורים השאפתני והחדשה שפעם היה, הוא כמו עיירת רפאים. ביום הדגל נחנכה המנהרה שבין Hvívík ו Kollafjørður. שלוש שנים לאחר מכן נפתחת לציבור מנהרה תת-קרקעית בעלת ארבעה נתיבים בין סטריימנס לסקאלבוטנור. יש אפילו מסילה המותקנת לחשמליות אוטומטיות לחלוטין, המעבירה ללא הפסקה ללא טייס יום ולילה. פוליטיקאים החלו להתלבט אם להכריז על סאקסון כבירתם החדשה של הפרו.
טומורין við Gjónna, או TG כפי שהוא מכנה את עצמו עכשיו, הוא עכשיו ידוען בינלאומי. הוא גר עמוק מתחת לאדמה שם הקים רשת מחשבים ענקית, המצרפת את כל החדשות המדווחות על סבל ועוני עליו הוטל למחוק.
בעקבות האקטיביזם שלו צצות חברות מדיה חדשות המוקדשות לשדר רק דברים טובים. TG חוסם אותם משידוריו. הוא רק רוצה לראות סבל.
"לא משנה איך אני מגרד מלחמות פה ושם", הוא אומר בראיון למגזין הגרמני "דר שפיגל", "השלום לא בא."
***
ככל שחולפות השנים, ו- TG מזדקן, חוקרי ספרות מטילים אור חדש על שירתו. הוא כתב מחדש את רעות ההיסטוריה על ידי מחיקתן. איש אינו יודע על שום משורר אחר שהשפיע כה עמוק על החברה העולמית. שני עבודות על יצירתו מתפרסמות גב אל גב. אולפן אמריקאי גדול ניגש אליו ומציע כסף גדול לצילומי סרט חייו.
אבל טומורין רק רוצה לכתוב. הוא עדיין יושב מול חלון הסלון, באותו כיסא, באותו שולחן, שותה את הקפה החזק מאוד מאותו כוס שתמיד היה. ההבדל היחיד הוא שאין לו את האנרגיה שהוא עשה פעם, אבל זה לא מפריע לו. ערוצי הטלוויזיה החסומים והמיטיבים התרבו ואילו האחרים, האומללים יותר, התדלדלו.
ואז, כאשר טומורין בן 67, קורה משהו ביישוב קביג'האמר הישן, כיום חלק מסקסון: אחיינו יורה באשתו. היא חרגה אותו במשך שנים, פעם היכתה כל כך קשה עד שהוא בסופו של דבר שבר גולגולתי ונאלצה להעביר אותו לבית החולים Svartá, מהמתקדמים בעמק סאקסון. כאשר תחנת הטלוויזיה של פארו מעלה את החדשות על הרצח, טומורין לא כותב כלום. התקשורת (ובמיוחד מבקרי הספרים הפרוורים בדנמרק) טוענים שהוא איבד את אחיזתו במציאות, שהוא הפך למשורר לא ישר. הוא נחשב שוב לפוסט-מודרני בחוגים הספרותיים.
"שירה אמיתית, מהסוג שמזיז הרים וגבולות, צריכה להיות בנושא האמת", כתב מבקר אחד במגזין אמנסטי, "גם אם האמת עשויה לנגוס אותך בתחת. במיוחד האמת שמאחורי טרגדיה משפחתית. " הקריירה של אותו חוקר ספרות נמחקת במהרה.
TG מניח זהות חדשה. הוא משיג דרכון חדש ומתיישב בפורווניר, עיירה צ'ילה שהייתה בעבר מוקד עבור מהגרים קרואטים בשלהי 1800. פורווניר היא בירת טיירה דל פואגו, המונה כ -5, 400 תושבים. הקואורדינטות שלה הן 53:17:45 ש '; 70:21:53 W. מקורות ההכנסה העיקריים שלה הם מדייג וגידול כבשים. במקום מוצבת גם יחידת צבא צ'ילה, כמו גם בית סוהר גבוה ובית מטבחיים תעשייתי. אבל טומורין ופרידהילד מוצאים את פורבניר מאוד לטעמם. כאן, איש אינו מזהה אותם וטומורין צועד שלוש פעמים מדי יום אל החוף ועם ספינות הספינות הרבות שלו, אשר שקעו כל כולו במהלך הבהלה הגדולה של המאה ה -19. התרנים שלהם מגיחים מעל פני הים כמו צלבים הטיה.
"הגיל מוחק את עצמו" הוא המשפט האחרון של קובץ השירים הסופי שכתב המשורר הגדול מסקסון. ואז הוא מפסיק לכתוב. החוקרים שלומדים את עבודתו לעולם אינם מסוגלים להבין מדוע.
ביום Candlemass, 2039, באותו יום בו אדם בשם Oval Atomoto מפעיל את 'Langabrekka', תחנת כוח גרעינית ענקית בנולסוי, חייו של טומורין מגיעים לסיומה. הוא בן 70. באותו בוקר גלויה המגלה את החדשות ומקום הימצאו מופיעה בין רגליו החתוכות של איש מזג אוויר בגיל העמידה בתחנת טלוויזיה מקומית בפונטה ארנס שבמצר מגלן. על הגלויה יש תמונה של סאקסון, כפי שהיא נראתה לאחור בשנת 2007 כשטומורין כתב את המחיקה הראשונה שלו. מאחור כתובתו בפורווניר. בערב הגופה נשרפה, כל העולם מתכוונן בלוויין כדי לצפות בהלוויה. פרידהילד יורש את כל הונו, אך נפטר במהרה ממחלה לא ידועה: כל כלי הדם מתנתקים מלבה. כאשר הם מוצאים אותה, יש פתק צהוב באגרופה הקפוצה.
לחתוך בחזרה בהיסטוריה
לרפרף את כל החלומות שלך עם חרמש
ולשתול זרע מחוץ לחלון שלך
תורגם על ידי מריטה תומסן. פורסם באדיבות הסופרת וונצ'יל בה הופיע סיפור זה לראשונה. קרא את הראיון שלנו עם Oddfríður Marni Rasmussen כאן.
