"שני דברים משמחים את גברת סן - מכתב ממשפחתה ודגים מחוף הים. כשמגיע מכתב, גברת סן מתקשרת לבעלה וקוראת את התוכן מילה במילה."
ציטוט זה לקוח מתוך "אבודים בלא כלום שבעולם", אחד מתשעת הסיפורים מסופר פרס הפוליצר של ג'הומפה להירי, מ"סופר המלאדיות ".
Nilanjana Sudheshna Lahiri נולדה בלונדון בשנת 1967. כשהיא נובעת מכלכותה, הוריה עברו לאנגליה ובסופו של דבר לרוד איילנד, ארצות הברית, שם גדלה. באחד מתוך הראיונות הרבים והמעניעים שלה, לאהירי מספרת כיצד המורה שלה לבית הספר מצא את זה מייגע לבטא את שמה ובחרה לפנות אליה בשם חיית המחמד שלה ג'ומפה - אורח חיים מאוד בנגלי, כהגדרתה, לדאוג naam ו bhaalo naam (השם הרשמי). חייה בארצות הברית וביקורים שנתיים בחזרה בבית הוריה בכלכותה התגבשו בין שתי המדינות כמסגרות השונות בכתיביה.
ג'אמפה לאירי | WikiCommons
צורת ביטוי נושאת בתוכה סמני תרבות - מוסיקה עכשווית, סרטים, אמנות; וכך גם הכתיבה - במקרה זה מתערערת בינארית של זהות מקומית וגלובלית, של הגירה ותנועה. יצירותיה עד כה זכו לשבחים רבים כחשבון נפלא של התפרקות תרבותית.
הופעת הבכורה של להירי, אוסף סיפורים קצרים, זכתה לה בפוליצר. לאחר שמות הנאמרים ב -2003, הופך אז לסרט של מירה נאיר בשנת 2006. כשהוא חוזר לסיפורים קצרים עם Unaccustomed Earth בשנת 2008, הגיע לאהירי למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. האחרון שלה "השפלה", הוא גמר פרס הספרים הלאומי באמריקה ורשימת הקצרים של פרס Man Booker. נושא רב שנתי הוא תחושה של עקירה. המציאות החיה עבור רוב הדמויות היא זו של העמים אליהם הם היגרו, עם זאת המורשת שלהם נותנת להם תודעה של מה שהם השאירו. זה לא נשאר סביב הניתוק הגאוגרפי אלא בחינת התחושה הסוציו-תרבותית של העקירה.
ג'ומפה להירי העניק את מדליית מדעי הרוח הלאומית על ידי הנשיא אובמה בשנת 2014 | ההענקה הלאומית למדעי הרוח
הסגנון של להירי מעוטר בשמות תואר, לא סנטימנטיים ועם זאת תיאורי, מכניס אוויר לכל מה שמדברים עליו, בכל מקום שדמויותיה נמצאות. סיפוריה הם על גברים ונשים, בעלים ונשים, הורים וילדים ואחים. הם נושמים את הכאב והבדידות השגרתיים, ואהבה שאבדה והרוויחה ומערכות יחסים עוברים את מסלולם האיטי. הדמויות שלה בדרך כלל אינן מתוארות וההגדרות שלהם כך, מה שהופך את הסיפורים שלה לאמיתיים כל כך.
המתורגמן של מלדיות בן 198 הוא גלגל רגשות; הסיפורים המרתקים והטעם שאחרי מתעכב. היא מספרת סיפורים על אינדיאנים אמריקאים או מי שהיגר מהודו למערב. זה מתחיל עם 'עניין זמני' נישואין המחפשים את הקש האחרון. שוקומאר ושובחה הצעירים חיים כזרים בביתם עד שהפסקת חשמל מפגישה אותם. מה שמתחיל כמשחק קל דעת של חשיפת סוד כל יום, תקווה להצית אהבה מחדש אבודה, זה מגיע לשיאו במלנכוליה. האהבה כבר עזבה אותם.
הסיפור האחר הוא חייהם הנשכחים של הגברת סנ. נשואה ועברה לאמריקה, בחייה התוססים יש עכשיו ואקום. וכל שנותר הוא זיכרון של בית. היא עדיין מאוכלת בנוסטלגיה, אך היא מטפלת בביתה של אליוט בת 11. זהו ביטוי נוקב למצוקה תוך התבוללות בארץ זרה רחוקה. כשהילד לבד כבן לוויה, היא מדברת איתו על עולם שהיא עדיין חיה במחשבותיה. כשהיא מספרת לו על מסוק ירקות, היא מספרת כיצד לכל בית בהודו יש כזה ואיך במהלך חגיגה או חתונה כל הנשים היו מתקבצות וקוצצות 50 קילו ירקות במשך לילה מפטפטות ומרכלות. "אי אפשר להירדם בלילות ההם, להקשיב לפטפטות שלהם", היא אומרת ומשתתקת, ומקוננת, "כאן, במקום הזה מר סן הביא אותי אני לא יכול לפעמים לישון בשקט כה רב."
מתורגמן של חולדות | הוצאת הרפר קולינס
'היבשת השלישית והאחרונה' הוא הסיפור האחרון וההתנתקות, שכותרתה בצדק, בוחנת קטעי רגש וקונפליקט. זה תיאור אישי של התנועה של אחד מכלכותה לאנגליה ואז לארצות הברית. בקריינות הקצבית יש מעט סצינות המתוארות בפירוט וחלוף השנים בכמה שורות המספרות כיצד הזמן עובר בטחון. השורות מנתקות לאט לאט כיצד התנועה מכניסה מפגש של תרבויות, אוכל, אופנה והרגלים. הגיבור ואשתו מלה, שעיצבו במובנים רבים את הוריה של להירי מספרים את האינטימיות ההדרגתית שלו עם העולם החדש מסביב. הוא מכין חלב וקורנפלקס את מצרך המזון שלו ומדבר על בקר שהוא עדיין צריך לצרוך. עם זאת, כפי שיצא החוצה, אינו שולל שום אפשרות לטעום אותו, אך בהיותו הודי וגדל בהודו עליה דיבר, בקר זה חילול השם.
זה יצור תמונות של הודו, או דברים הודים בתת המודע. מלה, מחרוזת הכישרונות החדשה של הכלה, כותבת להירי, לא יכלה לפצות על חוסר "גוון העור" שלה; או כפי שהוריה דאגו והסכימו להתחתן איתה למחצית השנייה של העולם מכיוון שהם רצו "להציל אותה מרווקות". ילדנו הבנגלי שזה עתה עלה 'עדיין' מוזר לנעול נעליים בתוך הבית. "לא חיבקתי אותה, לא נישקתי אותה ולא לקחתי את ידה". רצף תמונות שבמידה אחרת עבור מעט אזורים אחרים (ארה"ב כמו בהקשר) בדרך כלל היה הסצנה בה בעל מקבל את אשתו בשדה תעופה. מכתבה של מלה שלא פונה לבעלה בשמו, או בהנהנה המהוסס כששואלים אותה בשדה התעופה אם היא רעבה או כשהיא "התאימה" את אובדן הקצה של הסארי שהחליקה מראשה 'בבת אחת' מציגה את האישה ההודית - ביישנית, צייתנים, או חסרי ניסיון ולא נחשפים לעולם יחד עם כבוד כפייתי שדרש ממנה מהגברים, מבעליהם והחברה אולי (בולטת יותר בזמן בו הסיפור מוגדר). הסיפור מסתיים בכך שלהירי מדברת באמצעות דמותה הבלתי-שמועה שחלפו שנים והוא 'נשאר' כאן בעולם 'חדש' זר.
היצירה האחרת המגוונת, "השמות הנשיים", המוכרת לעיתים קרובות על ידי הכרזה של איררפן חאן טאבו, היא שוב תוצר של רתימת זיכרונה - קונפליקט הזהויות איתה גדלה, המאבק שלה עם שמה בילדות אמריקאית. מירה נאיר שהפכה את הספר לסרט משובח אומרת. "הסיפור של גוגול או הסיפור של אשוק אשמה הוא סיפור אוניברסאלי לחלוטין. כל כך הרבה מיליונים מאיתנו שעזבו בית אחד למשנהו או שנושאים שני בתים בלבנו ".
פוסטר הקולנוע של שמות הנפש מבוסס על הרומן של ג'אמפה לאירי באותו שם | מירה נאיר, מירבאי סרטים
ג’אמפה להירי, שנמצאת כשורה ובעדינות בהתנהגותה, נחקרה לא פעם בגלל הרעיון של בדיוני מהגרים, מונח שהיא אומרת שהיא לא יודעת מה לעשות. היא מבטלת את רעיון כתיבת הפזורה, ואומרת שסופרים כותבים על העולמות שהם מגיעים מהם.
"לא הרגשתי אמריקנית, ונאמר לי לא להיות", היא מדברת על הוריה שהיו סקפטיים לגבי אורח החיים האמריקני כשגדלה. "אתה יורש את הרעיון הזה מאיפה אתה", אמרה בראיון ל"ניו יורק טיימס ". זה יצר עבורה את המולה של זהויות - גם כשהיא היססה לקרוא לעצמה אמריקאית, היא גם לא התייחסה לרעיון ההודי. "פשוט אין לי תביעה לשום מדינה."
היא נמצאת בשבילה בכל מקום שבעלה ושני ילדיה נמצאים בו היא מתגוררת כיום ברומא.
