קשה לפרט לאיזו קטגוריה המוזיקה של קונצ'ה בואיקה נופלת, תוך שהיא משפיעה על מוזיקת הפלמנקו של ילדותה במיורקה, מהשורשים המשפחתיים שלה בגינאה המשוונית, והג'אז והבלוז של אמריקה. עם זאת, דבר אחד ברור: הצליל המובהק שלה הוא ייחודי כמו שהוא מגוון, וזה מובטח להבטיח לה מקום בין גדולי היסטוריית המוזיקה.
Concha Buika © Javi Rojo / BbyB, LLC
כאשר רבים מאגדות הג'אז והבלוז שרים בטונים האכזריים שלהם - נינה סימון; בילי הולידיי; ג'ניס ג'ופלין, בוני ראיט - זה מעיד על חיים שלמים של כאב וסבל; של כאב לב ואכזבות; של אהבות אבודות וחלומות התנפצו. זה גם, אולי, מעיד על חיים שלמים של עישון. ועם זאת, קונצ'ה בואיקה - שקולה המתוח והאינטנסיבי דמה לכל האמור לעיל - שר תמיד כך. אכן, קולה המושרש בלוז, כה לא מוכר בתפאורה של מיורקה - בה גדל בואיקה - כמעט עצר את הקריירה המוזיקלית שלה לפני שהחלה, כשהיא בת שמונה, הוחלפה ממקהלת בית הספר בגלל שיש לה קול שתואר כמו 'כמו כלב'. מנהלת המקהלה אמרה לה שאמה הצידה, ואמרה לה שעל קונצ'ה להתרכז בלימודי התנ"ך שלה.
גווני החצץ של בואיקה לא נרכשו, אם כן, אלא מולדים מלידה. כך שאם הכאב ממנו הוצא הולידיי ואח 'היה בחיים שלהם, אולי הקול שנמצא אתה מילדות מעיד על כאב של דור לפניה. היא נולדה במחוז עני ולבן בפלמה דה מיורקה, הרביעי מבין שישה ילדים. עם זאת, הוריה הגיעו מגינאה המשוונית, והמשפחה ברחה מהארץ בראשית שנות השבעים בתקופה של סכסוך אזרחי ופוליטי, לאחר שאביה קיבל איומים על חייו. כשהייתה בת תשע, אביה יצא למשפחה, ורק הופיע כעבור 26 שנה. היא גדלה, אם כן, במשפחה מגולה, להורה יחידני, והאנשים השחורים היחידים בשכונה, ובכל זאת בואיקה תיארה את ילדותה כמאושרת, שיחקה עם ילדי הצוענים המקומיים ונלמדת לה פלמנקו.
ואז, בת 17, שוכנעה בואיקה להופיע במועדון בלוז לאחר שאחת מדודותיה דחתה את ההופעה והניחה אותה בדרך לאמנות שנבחרה. הרדיפה אחר קריירה במוזיקה ראתה את חייה הופכים מעט אדישים, הן במיזמים המוסיקליים שלה והן במסעותיה ברחבי העולם. לאחר שההופעה המאולתרת ירדה בסערה, היא הסתובבה לראשונה בהופעות הבלאריות במופעי בלוז, ואז התפצלה במוזיקת בית והוציאה כמה סינגלים לריקודים בשיתוף עם מפיקים במועדון פעילי בלאריים. היא עברה ללונדון, אחר כך ללאס וגאס, שם, במשך זמן מה, הפכה להתחזית של דיאנה רוס וטינה טרנר, שרה עד 11 שעות ביום.
בנחישות לשיר את המוסיקה שלה עצמה, היא עברה למדריד והחלה להופיע במועדוני בלוז; כוונה לסלול את דרכה בתעשיית המוזיקה, אך אינה בטוחה מהדרך הטובה ביותר להתחיל. ואז שמע חצוצרן הג'אז הנודע ג'רי גונזלס את הופעתה; כשהוא התרשם כראוי מכישרונותיו הווקאליים, החל ללוות אותה והחליט למצוא לה חברת תקליטים. בשנת 2005 היא הוציאה אלבום נרדף שראה את הזמרת מפתחת את הסאונד הייחודי שלשמו התפרסמה, כשהוא מושך הן על שורשיה האפריקאים והן את ההשפעות המוסיקליות הרבות של ילדותה; מהפלמנקו של חבריה מיורקנים לחברים לג'אז, בלוז ו- R&B שאמה שיחקה בבית כשקונצ'ה התבגרה.
ואז רצועת הכותרת לאלבום הבא Mi niña Lola (התינוקת שלי לולה, 2006) הגיעה לראש כל תרשים בספרד, וגורלה נחרץ. מאז הוציאה שלושה אלבומים נוספים; Niña de Fuego (Girl of Fire, 2008); El ultimo Trago (המשקה האחרון, 2009); וביוני השנה היא הוציאה את האחרונה, La Noche Más Larga, לשבחים אוניברסליים ולקהל המשתרע הרבה מעבר לספרד, ולקחה מעריצים באירופה ובארה"ב. היא שרה באנגלית, ספרדית ופורטוגזית; האזנה לשירים שלה, גם אם אינך מבין את המילים, הרגשות מועברים בבהירות רגועה.
אמנם הזיקה שלה למוזיקה היא מולדת, קונצ'ה בואיקה לא קושרת את עצמה רק למשמעת אמנותית אחת. השנה היא מוציאה את ספר השירים השני שלה; יתרה מזאת, היא משחררת סרט המבוסס על אחד הסיפורים בספר זה. זמרת; משורר; קולנוען; התפוקה היצירתית של בואיקה מגוונת כמו המוזיקה עצמה, והיא מסרבת להצמיד אותה לקטגוריה אחת. אולי זה עברה הנגדי, או אורח חייה הפריפטי; ואולי זו פשוט תוצאה של אמן שפועל אך ורק באינסטינקט ולא בתגובה לקטגוריות שהוטלו חיצונית. תהיה הסיבה אשר תהיה, ניתן לומר בבירור שבויקה הוא ייחודי; כפי שהיא עצמה אמרה בראיון ל- CBC: 'אני לא יודע מה או מי חתרני; קוראים לי קונחה בואיקה. '
