בדם קר של טרומן קפוטה שינה את פני הספרות האמריקאית מהמאה ה -20 בגישה העיתונאית שלה ובניתוח האופי הפסיכולוגי העז. הספר מביא את מחברו לחיים של עושר וסלבריטאים ומנפץ פרשנויות הוליוודיות רבות, הספר נותר תיאור מצמרר של פושעים.
טרומן קפוטה © ספריית הקונגרס של ארצות הברית / WikiCommons
בהשראת קטע חדשותי קצר על הרצח האכזרי של משפחת קאטר, טרומן קפוטה נסע עם חבר הילדות הרפר לי לעיירה הקטנה שהייתה זירת הפשע, הולקוב קנזס. קפוטה היה מבלה את ארבע השנים הבאות באכזריות במחקר, בראיון תושבים וביקור הרוצחים בכלא.
הצגתו של שני הרוצחים, פרי סמית ודיק היקוק, מדגישה את חוסר ההתאמה המוסרית שנקלעה לתודעה האמריקאית ומבקשת להבין מה מייחד את האנשים האכזריים הללו מהקורבנות העמידים שלהם. הספר פורסם בתקופת הפריחה של השנים שלאחר המלחמה הבוטחת, הספר מתעמק בליבם ובמוחותיהם של גברים אלה, ובכך חושף את הבטן האפלה של החלום האמריקני.
פרי סמית מפותח במיוחד, כאשר הפרק הארוך ביותר בספר חוקר את ההיסטוריה והילדות שלו. באופן נורמלי, נורמן מיילר ציטט אותו כדמות הטובה ביותר בספרות האמריקאית, וביקורת ספרותית רבה עברה להתפרק כמה לקח קפוטה מהחיים וכמה הוא קישט כדי להתאים לצרכיו. כך או כך הדיוקן המתמשך הוא של גבר מורכב ביותר - נוסטלגי, אינטלקטואלי פסאודו וזקוק לגאולה, עם רגעים של חסד קיצוני ואחרים של שפל מוחלט. קפוטה מגלה פנים אלה בדיוק של חוקר. במקום 'לספר' לנו שהוא 'מראה' לנו דרך פרטים נבחרים כמו הצבתו הרכה של סמית 'של כרית מתחת לראשו של עשב חותך כדי להעניק לו מעט נחמה לפני שרצח אותו.
ככל שהספר הוא נקודת ציון תרבותית איקונית, כך סיפור יצירתו טבוע בתודעה שלנו. כחבר בגליטרטי הספרותי של ניו יורק, לבוש בצורה מפורשת והומוסקסואלית גלויה, הבחירה של קפוטה לחיות בקרב תושבי הולקומב המחוזית של אמריקה התיכונה והשעות הנרחבות שהוא בילה בתאים בשיחות עם הרוצחים מסקרנות לא פחות מהפשע עצמו. בזמן הוצאתו להורג של פרי טען קפוטה כי האיש קרוב אליו יותר מכל מי שהיה על הפלנטה. המליאה הפסיכולוגית של המחבר שמנצל את מותו של פרי היא אחת שרודפת את דפי הרומן.
עיבודים שונים למסך ניסו לתפוס את הטראומה הפנימית של כותב שורות אלה, המעורבים כל כך מקרוב בגורל נושאו, אך איש מהם לא הצליח בהדרגה כמו קפוטה, שבשנת 2005 הייתה מועמדת לחמישה פרסי אוסקר והבטיחה את השחקן הטוב ביותר עבור פיליפ סימור הופמן ב תפקיד הכותרת. בסרט, קפוטה מתנדנדת בין נאמנותו לבין החיבור ההולך וגובר לפרי לבין תשוקתו המטורפת לסגירה - מותו של הרוצח - כדי לאטום את הישגיו הספרותיים.
הכמיהה האפלה הזו למותו של האיש איתו התיידד, והצעדים שהוא נוקט בכדי להשיג את אמונו של פרי, מביאים משמעות רבה יותר לכותרת הרומן בדם קר. קפוטה מחלץ את סיפורו באותה אכזריות קשה-לב שאיתה בוצעו הרציחות וחווה ייסורי חרטה דומים. האירוניה הכפולה של הכותרת הייתה ללא ספק מכוונת מטעמו של קאפוטה, אך הסרט מוציא את העמימות הזו ומיישם את אותה עדשה פורנלית על הכותב כמו שקאפוטה החיל על נושאיו בשנים שהובילו לפרסום בשנת 1966.
