שיקגו דרך עדשת ויויאן מאייר

התגלית שלאחר המוות של 150, 000 צילומים הפכה מטפלת מבוססת שיקגו בשם ויויאן מאייר לאחת הצלמות המהוללות בכל הזמנים. אוסף סצנות הרחוב החיות של שיקגו מציעה מבט אינטימי על עברה של העיר.

בשנת 2007, היסטוריון צעיר בשיקגו בשם ג'ון מלוף ביקר בבית מכירה פומבית מקומית. מלוף כתב מחבר לספר על פארק פורטאג 'בצד הצפון-מערבי של העיר, והורה לו על ידי מו"לו לאסוף מבחר תמונות וינטג' שהמחישו את קסמה של השכונה. במקרה, הוא נתקל בקופסה ובה אלפי תשלילים לא מפותחים שנראו כמתאימים לחשבון - צילומי אנימציה מהורהרים המתארים את הדמויות והארכיטקטורה של שיקגו בשנות ה -50 וה -60.

'שיקגו' (1977) © עזבונו של ויויאן מאייר, אוסף באדיבות מלוף וגלריית האוורד גרינברג, ניו יורק

בבחינה מדוקדקת יותר, הם לא התאימו לפרויקט שלו, אך גם לאחר שאחסנו אותם בבטחה בארון בבית, מלוף מעולם לא שכח את התמונות. היה ברור שלצלמת האלמונית - אישה שהופיעה לעתים קרובות בעבודותיה שלה כשהיא לבושה במצלמת רוליפלקס וביטוי סטואי - היה כישרון יחיד. התמונות תפסו סצנות רחוב חולפות בדרכים מפתיעות וחושפות: מחוות קטנות ואינטימיות בין זוגות, קונים עשירים עטופים בגניבות פרווה וצילומים מופשטים של הארכיטקטורה של שיקגו שניסו צל ומרקם.

'שיקגו' (אפריל 1977) © עזבונו של ויויאן מאייר, אוסף באדיבות מלוף וגלריית האוורד גרינברג, ניו יורק

באמצעות אנשי הקשר שלו בבית המכירות הפומביות החל מלוף לאסוף שליליות נוספות מאותו מוכר. בתוך קופסה אחת היתה תלויה מעטפה ממעבדת תמונות עם השם ויויאן מאייר. זה היה ב -2009, ובחיפוש מהיר של גוגל הופיע הספד לאחרונה שפורסם ב"שיקגו טריביון "והודיע על מותה של מטפלת בת 83, בשיקגו, שהייתה רוח חופשית ו"צלמת יוצא דופן."

'ללא שם' (בערך 1977) © עזבונו של ויויאן מאייר, אוסף באדיבות מלוף וגלריית הווארד גרינברג, ניו יורק

מחקר נוסף גילה כי ויויאן מאייר נולדה בניו יורק בשנת 1926 לאם צרפתייה ולאב אוסטרי. מאייר בילתה נתחים גדולים מילדותה בצרפת ודיברה במבטא צרפתי קלוש מורגש, אך בשנת 1951 התיישבה בניו יורק, עיר אחרת שמאפיינת עבודות רבות. לא ברור מתי פנתה לראשונה מערבה לשיקגו, אך מהתיעודים עולה כי בשנים 1956 עד 1972 התגוררה אצל משפחת גנסבורג בהיילנד פארק, עובדת כמטפלת לשלושת בניהם.

שיקגו הייתה מקום היפר-מופרד בשנות ה -60 של המאה העשרים, אשר בהכרח הניע תנועה חזקה לזכויות האזרח. בשנת 1966 עבר מרטין לותר קינג ג'וניור לשיקגו כדי להתחיל את הקמפיין שלו במדינות הצפון, ועבד עם פעילים מקומיים כדי לטפל בסוגיות של גישה לא שוויונית לחינוך איכותי, הזדמנויות עבודה ודיור הגון עבור אזרחיה השחורים של העיר. אזור החוף הצפוני בשיקגו, שם התגורר מאייר בגנסבורג, היה שכונה אמידה במיוחד, בעיקר לבנה, ובכל זאת מאייר חש שנאלץ לתפוס את חיי היומיום בשיקגו עבור הקהילות המועסקות בעיר. בתמונה אחת בולטת במיוחד מאייר מתמקד בשורה של אנשי עסקים סוערים הניצבים תחת דגל אמריקאי ענק ומחכים לחצות את הרחוב. ממקם את הסצנה הם פניהם של שתי נשים אפריקאיות אמריקאיות, מסתובבות כשהן, ככל הנראה, מראות את מצלמתה של מאייר. אף על פי שהם ממוקמים בקדמת הבמה, פניהם מטושטשים ומוטלים בצל.

'דיוקן עצמי' (1961) © עזבונו של ויויאן מאייר, אוסף באדיבות מלוף וגלריית האוורד גרינברג, ניו יורק

כעת, כשמלוף ידע קצת יותר על האישה שעומדת מאחורי הכישרון, הוא החל לפרסם באינטרנט את תמונותיו האהובות, כולל דרך אתר שיתוף התמונות פליקר. האינטרנט היה שבוי, והתמונות הפכו מייד לוויראליות.

"אני חושב שהסיפור של ויויאן מאייר מושך לא פחות מהתמונות עצמן", אומר ג'יילס האקסלי-פרלור, הבעלים של גלריית הוקלי-פארלור בלונדון, שהציגה מבחר מיצירותיו של מאייר בקיץ 2019. "יש לנו הגאון המוחלט הזה שיש לו קצב להיטים שנמצא שם עם הצלמים הגדולים ביותר בכל הזמנים, שחיו חיים אנונימיים לחלוטין ואז נפטרו והותירו את מורשתה."

'דיוקן עצמי, אזור שיקגו' (יוני 1978) © עזבונו של ויויאן מאייר, אוסף באדיבות מלוף וגלריית הווארד גרינברג, ניו יורק

נראה כי מאייר התפתל ברחובות שיקגו וחיפש רגעים ספונטניים שעניינו אותה. בעזרת רוליפלקס (סוג המצלמה שיושבת בגובה הירך כך שתוכלו להביט למבט בעינית), הסתובבה סביב צווארה, היא הצליחה לצלם סצנות בצורה לא בולטת מבלי שהנושאים ישימו לב לכך, ותיתנו לתמונות שלה תחושה גלויה, כמעט מציצנית.

'דיוקן עצמי, שיקאגולנד' (אוקטובר 1975) © עזבונו של ויויאן מאייר, אוסף באדיבות מלוף וגלריית האוורד גרינברג, ניו יורק

"היא הייתה עדינה בגישה שלה, כך שתבינו תחושה שהתדמית שאתה מסתכל עליה היא אמיתית, היא לא מבוימת, " אומרת האקסלי-פארלור. "האנשים האלה לא מתחזים למצלמה, למרות שהם עושים זאת מדי פעם. אז אתה רואה מה שנראה כמו איזושהי זווית אמיתית ברחובות שיקגו והדמויות עליהם."

למרות צורך כפייתי לפרוש את חוויותיה היומיומיות (כולל דימוי משלה - מאייר נחשבת לחלוצה של חלוצי האני-בי), הצלם לעתים רחוקות פיתח את יצירתה, ואגרה במקום זאת גלילי סרט. זה היה כאילו התהליך של קבלת הצילומים היה לה יותר משביע רצון מהתוצאות, קל וחומר כל שבח ביקורתי.

מאייר היה גם, על פי מי שהכיר אותה, קצת אקסצנטרי שהעדיף לבלות לבד. האקסלי-פרלור מעריך שהצלחה לאחר מכן הייתה אולי התוצאה הטובה ביותר האפשרית עבור צלם מחונן שהעדיף לטוס מתחת לרדאר.

"אני חושב שהקונצנזוס הכללי הוא שבגלל אופי אישיותה, אנו יכולים לנחש שאולי היא לא הייתה נהנית מהתהילה, " הוא מסביר. "אבל היה לה איזושהי טיפול בתהליך היציאה וההתקשרות עם העולם דרך המצלמה שלה. היה משהו בצילום תמונה שהעניק לה סוג של סיפוק, קצת הנאה, קצת טיפול."

מכיוון שגופת היצירה החזקה של מאיר של 150, 000 תמונות התגלתה לאחר מותה, אי אפשר להשיג את הסיפור מאחורי כל אחת. האיכות החידתית הזו היא אולי הדבר הכי שובה לב בצילומיה. הם מזמינים אותנו ליצור נרטיבים מדומיינים משלנו לדמויות, לעיר ולויוויאן מאייר עצמה.