ככל שהמדע מתפתח, כך גם יכולותיהם של אנשים להתגבר ולעיתים גם לעלות על ליקויים הגופניים. בהתבוננות במיוחד על לקויי ראייה, כמו ניל הרביסון יליד בריטניה, אנו בוחנים את התגובה המרתקת של המוח כאשר הטכנולוגיה פוגשת ביולוגיה, מתגברת על עיוורון צבעים באמצעות האוזניים, ובעקבות זאת חופפים את תחומי האמנות והמוזיקה שלא היו קשורים בעבר.
ניל הרביסון נולד עם אכרומטופסיה, המכונה גם עיוורון צבעים מוחלט; בשני העשורים הראשונים לחייו, הוא לא ידע צבע וחי בעולם האפור. מגיל 21 החל לשמוע צבע. בשנת 2003, מדען המחשב אדם מונטנדון החל את פרויקט 'העין האלקטרונית', זה שואף להתגבר על האכרומטופסיה שלו, על ידי השמעת תדרי שמע המתאימים לצבעים מסוימים. האנטנה המושתלת על הגולגולת הזו, אותה מכנה ניל 'איבורג', משמשת ככלי עזר אורקולי. בשנת 2004 הוכר רשמית כסייבורג על ידי הממשלה.
הוא שומע צבעים כבר שמונה שנים, ונאלץ לשנן תווים ושמות הצבעים שהם תואמים להם. מידע זה הפך בהדרגה לתפיסה, ואז התקדם להיות 'רגשות' אמוציונליים, הרביסון פיתח את הצבעים האהובים עליו משלו, בגלל הצלילים המושכים יותר שהם מפיקים. עד מהרה החל לחלום בצבע, ובשלב זה הוא הרגיש שהתוכנה והמוח התאחדו. כהרחבה לחושיו, מכשיר הסייבר הפך לחלק מגופו, ואף מופיע בתמונת הדרכון שלו.
הוא משווה ביקורים בגלריות אמנות כחוויות דומות לביקור בקונצרטים, שם הוא יכול 'להאזין' ליצירות מופת של פיקאסו ומונה. ביקורים בסופר הם כמו ביקורים במועדוני לילה, והוא מתאר את כל המעברים כ"מלאים במלודיות שונות ". הוא נהג להתלבש בצורה שנראתה טוב, עכשיו הוא אוהב להתלבש ל'ישמע טוב ', מתהדר בגוונים מושכים יותר לאוזן. אפילו הרגלי האכילה שלו השתנו, שכן הוא מסדר מחדש את צלחתו באופן קבוע כדי להישמע טוב יותר. הארביסון יצר את 'דיוקנאות סאונד', כולל זה של ליאו דיקפריו והנסיך צ'רלס, שלמרבה הפלא, נשמע הרבה כמו ניקול קידמן!
אפקט משני בלתי צפוי של האוזן האלקטרונית שלו הוא ההיפוך - צלילים נורמליים החלו ללבוש צורה צבעונית במוחו; טלפון מצלצל הוא חוויה ירוקה ברובה, ויצירה מאת מוצרט קשורה לגוונים צהובים. הרביסון אפילו החל לשמוע צבעים שהעין האנושית עצמה לא יכולה לתפוס; הוא יכול לזהות תנועה באוזניו, כמו גם גלי אינפרא אדום וגלי סגול. מחקרים בוצעו על ידי אוליבר סאקס, שגילה כי לאנשים עיוורים יש יכולת להזיות שמעולם לא חוו ולא ראו בעבר. הזיות, בניגוד לדמיונות, אינן יצירה משלנו, או בשליטתנו; הם מחקים את התפיסות שלנו בדרכים אקראיות לחלוטין.
סאקס מצא שכ- 10% מהאנשים לקויי ראייה חווים הזיות ראייה. הוא טוען כי אלה שמוחם אינו מקבל קלט ויזואלי נוטים לגלות כי חלקים אלה של המוח הופכים להיות פעילים-יתר ומלהיבים, וכתוצאה מכך יורים באופן ספונטני ובהמשך 'רואים דברים'. אלה מכונים הזיות צ'רלס בונה, בהם אין קשר ברור עם זיכרון ורגש, וכולם חלק מהזרם המשולב של תפיסה ודמיון.
הרביסון מבהיר את הנקודה המעניינת שאם אנו מסוגלים להרחיב את חושינו, אנו מסוגלים להרחיב את הידע שלנו. הוא מרגיש שהיינו משיגים חוויות עשירות בהרבה אם נפסיק להתמקד ביצירת אפליקציות לטלפונים הניידים שלנו, והתחלנו ליצור אפליקציות לגופנו שלנו. ניל הרביסון הוכיח כי הטכנולוגיה כבר מסוגלת להגדיל, ואפילו לספק, תחושה. ההתקדמות המדעית מאפשרת לנו להגדיל את הגבולות שלנו ולהיות באיכות חיים טובה יותר ללא קשר למגבלות שאנו מקבלים בלידה.
למרות שהרביסון סבור שמדענים צריכים להפסיק להתמקד ביישומי טלפון סלולרי, האפליקציה החדשה, EyeMusic, עשויה לאפשר ללקויי ראייה גישה לעין האלקטרונית שלהם, ובצורה נגישה בהרבה. 'אישה שהייתה עיוורת מאז הלידה יושבת לשולחן עם מולה קערת תפוחים ירוקים. כשהיא מתבקשת למצוא את האדומה הבודדת, היא מוציאה אותה מהקערה מבלי להסס ומחזיקה אותה למחיאות כפיים מהקהל. זה לא מעשה קסם אלא הדגמה של אפליקציה חדשה שמאפשרת ללקויי ראייה לשמוע מידע בדרך כלל נתפס דרך הראייה, "אומר רוני יעקובסון מהנשיונל ג'יאוגרפיק.
אמיר אמדי פיתח את ה- EyeMusic, מכשיר להחלפה חושית, המשתמש באלגוריתם מחשב כדי לבנות 'נוף צליל'. בדומה לעין האלקטרונית של ניל הרביסון, EyeMusic מעביר מידע חזותי באמצעות תווים מוזיקליים. לאחר תקופת אימונים, המשתמש מסוגל פשוט להרים את הסמארטפון לסביבתו, ובצורה של תווים שמושמעים באמצעות אוזניות, EyeMusic בונה את הסצנה פיקסל לפי פיקסל. הצליל מתחיל בצד שמאל של הסצינה, גובה האובייקטים מועבר דרך גובה התווים, הצבע דרך מכשירים והקרבה דרך עוצמת הקול.
היישום מפעיל את אותו אזור עיבוד תלוי בקטגוריה במוח כמו אצל אנשים רואים. עם זאת, במקום לנסוע דרך קליפת המוח החזותית, האות נכנס למוח דרך קליפת המוח ואז מועבר. אמדי טוען כי המוח גמיש הרבה יותר ממה שאנו מבינים, וכי עלינו פשוט למצוא דרכים חלופיות כדי להתחבר לאזורים שנחסמו בעבר על ידי ליקוי. האם זה יכול לפתוח מערך חדש לחלוטין של חוויות חושיות לשאר האוכלוסייה? לאלו מאיתנו שמשלמים כדי להערים על החושים ולחוות 'ארוחות בחושך', האם 'טעם הצבע' יכול להיות השיגעון הקולינרי הבא?
העתיד נשמע בהיר לעיוורים, שכן הסייבורגיזם מתפתח ומעלה את הציפיות בדרכים בלתי צפויות. הדרך לטרנס-הומניזם היא לא רק מרגשת מדעית אלא גם מעוררת השראה תרבותית. ההתפתחויות הטכנולוגיות מאפשרות לטשטש קווים בין מראה וצליל, אמנות ומוזיקה, יופי ומנגינה.
מאת פולי ריידר
