בפסטיבל האמבט ב -1966 באנגליה, עלו הבמה נגן הסיטאר רבי שנקר והכנר יהודי מנוחין לנגן תפאורה המורכבת כולה ממוזיקה קלאסית הודית. ההופעה הייתה הראשונה מסוגה. אף מוזיקאי מערבי מעולם לא ניגן ראגה קלאסית על הבמה עם מוזיקאים הודים בעבר וזה סימן את תחילתו של שיתוף פעולה שבסופו של דבר יביא מוסיקה הודית לקהל מערבי.
רבי שנקר, יהודי מנוחין - מנוחין פוגש את שנקר (1966) EMI
יהודי מנוחין נולד בעיר ניו יורק להורים יהודים רוסים בשנת 1917. הוא הרים לראשונה את הכינור בגיל 4, והפגין כישרון מוקדם בגילו, ביצע את יצירת הסולו הראשונה שלו בסימפוניה של סן פרנסיסקו בגיל שבע.. מכאן ואילך הוא התחיל בקריירה מוזיקלית מפוארת שראתה אותו הופך לאחד מנגני הכינור הנערצים והמנצחים של המאה העשרים.
לעומת זאת, רבי שנקר החליט להקדיש את זמנו ללימוד הסיטאר והמסורת של המוסיקה הקלאסית ההודית רק בגיל 18. משנת 1938 עד 1944 למד תחת מוזיקאי בית המשפט אלאודין חאן. לאחר מכן עבד כמלחין וכמבצע מטייל ובנה לעצמו מוניטין כאחד המוזיקאים המפורסמים ביותר בהודו עד כה.
הצמד נפגש לראשונה בניו דלהי בשנת 1951 כאשר מנוחין נסע להודו לנגן מספר קונצרטים. באותה פגישה שמע Menuhin לראשונה את שנקר מנגן. הוא נדהם מהחופש האלתור, הדקויות הקצביות והמלודיות ששמע במוזיקה ויצר מייד קשר מיוחד אליו. שנקר מדווח ואמר, "מעולם לא ראיתי מוזיקאי מערבי קלאסי מגיב כל כך רגשית למוזיקה שלנו, ולא רק מגלה עניין בהיבטים הטכניים שלה. התגובה הזו של יהודי למוזיקה שלנו והתגובה שלי לאישיותו היו תחילתה של ידידות יפה בינינו. '
לאחר שחזר מהודו, Menuhin הפך עד מהרה לאלוף המערבי של המוזיקה שלה. הוא הביע את דעתו כי 'המוזיקה ההודית השיגה מזמן תחכום מורכב שרק במאה העשרים, עם יצירתם של ברטוק וסטרווינסקי, החלה המוזיקה המערבית להתלבש.'
שנקר, מעודד מהצלחתו, עזב במהרה את הודו עם הפילוסופיה החדשה של ניסיון לחנך אוזניים מערביות. הוא סייר בבריטניה, גרמניה וארצות הברית והקליט את תקליטיו הראשונים ששיחקו ארוכים, שלושה ראגות וצלילי הודו.
השניים, שנוסדו במחויבותם ההדדית למוזיקה, במהלך העשור וחצי הבאים, נהנו מ"ידידות יפהפייה "המנגנת לעיתים קרובות באותם הופעות אך מעולם לא חלקו את הבמה. רק בשנת 1966, ארבע עשרה שנים לאחר פגישתם הראשונה, הם סוף סוף שילבו את הכישרון שלהם להופיע ולהקליט זה עם זה.
מנוחין היה אחראי על פסטיבל האמבט והוא החליט שהם צריכים להופיע בפסטיבל יחד. הוא לא הכיר את הכף ההודי ולא היה רגיל לאלתור. עם זאת, הוא ניגן ללא דופי, והפך למוזיקאי המערבי הראשון שהעלה ראגה קלאסית על הבמה עם מוזיקאים הודים.
ההופעה הייתה כה הצלחה, עד כי EMI הציעה להקליט את הצמד. הקלטות אלה יהפכו לראשונה בטרילוגיה שכותרתה West Meets East ותציב רמה גבוהה למשחק חוצה תרבויות. דואט הסיטאר והכינור הרהוטים מהווים את היצירה המרכזית באלבום וללא ספק עשתה דרך ארוכה כדי לזכות בהם גראמי בקטגוריית המוזיקה הקאמרית. באותה שנה, 1967, הייתה השנה הראשונה והיחידה מאז, בה אלבומי עטור הפרסים בכל שלוש הקטגוריות של רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית הושפעו במידה מסוימת מהמוזיקה ההודית. הזוכים האחרים היו סמ"ר הביטלס. להקת מועדוני הלבבות הבודדים של פפר וסוויטת המזרח הרחוק של דיוק אלינגטון.
שנקר ומנוחין הופיעו שוב בסוף 1967. הפעם, כשהביאו מוסיקה הודית לכל העולם דרך מסכי הטלוויזיה שלה, הם ניגנו באו"ם בניו יורק לרגל יום זכויות האדם. לדברי המוזיקולוג פיטר לווצולי, "לא ניתן להפריז בחשיבותה של 1967 במונחים של נגישה יותר ויותר לקהל מערבי הודי", ומנוחין ושנקר היו 'אדריכלים ראשיים של התפתחות זו'.
מנוחין ושנקר ימשיכו להשפיע עמוקות על המוסיקה. ברמה הבינלאומית הם השיגו הרבה דברים נהדרים באופן אינדיבידואלי כמו גם עם מוזיקאים אחרים. השנים המעטות של שיתוף פעולה עשיר בסוף שנות השישים, עם זאת, סייעו להביא למוזיקה ההודית מערבה.
