הסוד הטוב ביותר של הצילום: הפיתוי של ויויאן מאייר

ויויאן מאייר צילמה 100, 000 צילומים לאורך חייה, והציגה נטייה אמיתית לחיי אדם. עם זאת, חלק גדול מהתככים הסובבים אותה מכוונת כלפי האמנית עצמה, בהתחשב בכך שמאייר לא הצליחה לחשוף אף אחת מיצירותיה במהלך חייה. באופן ידוע לשמצה, היא שמרה בכוונה את הימנעותה מוסתרת מתפיסת העולם. כעת, לאחר הגילוי הבלתי צפוי של יצירתה, היא נחשבת בצדק למסמך תיעודי פורה של התרבות האמריקאית מהמאה העשרים.

האפשרות לחשוף אוצר בעידן המודרני היא מחשבה מרתקת. בין אם בכוונה ובין שלא במודע, רבים בשנים האחרונות גילו מטמון אוצר. עם זאת, ג'ון מלוף הציע הצעה של 380 דולר שזכו, בבית מכירות פומביות מעבר לרחוב מביתו בשנת 2007, על ארגז המכיל שלילי תמונות משנות השישים של שיקגו. הוא היה בתהליך של כתיבת ספר על העיר פורטאג 'פארק וקיווה לרכוש תמונות נוסטלגיות מעברו. עד מהרה נודע לו שהקופסה לא כלולה אלא דיוקנאות חסרי תועלת לכאורה וקבר את התיבה בחלק האחורי של ארונו. לקח לו שנתיים לגלות סוף סוף את זכיותיו בעבר והוא בילה שבועות, סקר תשלילים ובחן את הצילומים החדשים שפותחו.

כל מה שהיה לו היה שם, ויויאן מאייר, שהייתה אישה ששום מנוע חיפוש באינטרנט לא יזהה. עם הזמן, הוא הבין שהתיבה הישנה שלקח בטעות שהיא חסרת ערך, תיקח אותו למסע תרבותי והיסטורי שלעולם לא יכול היה לצפות לו. מלוף איתר קטעים מחייו של ויויאן מיחידת אחסון ישנה; אלפי תשלילים, מאות גלילי סרט לא מפותח, קלטות שמע, ביגוד, קבלות, כרטיסי הובלה, מכתבים, גלויות ותכשיטים, הכל השתמר בצורה מושלמת. דרך כל פריט, גדול כקטן, הוא ריכז בהדרגה את חייה וזיהה אישה שהיא הרבה יותר חידתית ואקצנטרית ממה שהניח. נראה שהוא גילה אוצר אמריקני קריפי של עולם הצילום.

ויויאן נולדה בניו יורק בשנת 1926 לאם צרפתייה ואב אוסטרי. בילתה ויויאן 40 שנה מחייה ובעיקר עבדה כמטפלת במספר משפחות ברחבי שיקגו וניו יורק. בסרט הדוקומנטרי Finding Vivian Maier (2013), בבימויו של מלוף וצ'רלי סיסקל, רבים מהמרואיינים שהכירו נותנים מספר דיווחים מנוגדים חלקית על היותה כמטפלת וכאישה. עדויות מראות שהיא הציעה מספר כינויים במקום שמה האמיתי לאורך כל חייה, התעקשה שהאכסניות שלה הגיעו עם מנעולים חסונים, שהיא ליברלית בצורה יוצאת דופן, דיברה במבטא צרפתי קל וחיה את חייה כטורנית בודדה. שלושת ההיבטים החשובים ביותר לוויויאן שחבריה, מעסיקים ומכריה יוכלו להסכים עליהם הם שהרקע שלה היה תעלומה, היא הייתה פרטית ללא הגבלה וכי מצלמת רוליפלקס בעלת שתי עדשות התנדנדה תמידית סביב צווארה.

הצילום שלה משתרע משנות החמישים ועד שנות השמונים, ומכסה את כל תחומי החיים האמריקניים בתקופות אלה, החל מהעילית העליונה עטורת הפרווה ועד למעמדות העובדים העניים. ויויאן תפסה שלל נושאים שפנו באופן אישי לחושיה ומתוך כך הראיות הראו כי היו שני צדדים באומנות שלה; תערובת אקלקטית של גור וזוהר. נראה כי היא רצתה רגעים רצופים לאורך כל יומה, הן בשעות העבודה והן בזמנה הפנוי, והתמקדה בעיקר בצילומי רחוב ודיוקנאות של זרים, כולל דמויות מפורסמות כמו כוכבי קולנוע, קירק דגלאס ואודרי הפבורן.

במהלך היותה מטפלת, היא צילמה בהתמדה את הילדים שהושארו בטיפולה במהלך ימיהם הילדותיים והגחמניים. היא הקליטה בזהירות ובאהבה כל פעולה וכל אחד מהרגשות שלהם, החל מרוממות רוח לצער. ילדים, ידועים ולא מוכרים לה באופן אישי, מופיעים ברבים מצילומיה, ונראים כנושאים המושלמים עבורה לעסוק באומנות שלה. נשים וגברים ממוצא שונה, מאפריקה-אמריקה ועד אסיה, תועדו בקפידה בכל הערים העמוסות בהן חצתה. נראה כי חלקם מתחזים בעוד שאחרים אולי לא הכירו בנוכחותה. התגובות שלהם נעות בין אדישות לדאגות, שביעות רצון ומרוצות. קשת הביטוי חושפת באמת את הרגש האנושי הטבעי ומציבה שאלות על מחשבותיו ורגשותיו של הנבדק ברגעיהם הכבושים.

עם זאת, נראה כי חלק מהתמונות המשכנעות ביותר שלה הן פרטים קלים של אנשים וסביבתה. צילומי תקריב של זוגות אוחזים בידיים, צללים של עצים, מבנים מעשה ידי אדם, בובות חלון ראווה, שלטי ניאון, קפיצי מזרן, תכולת פחי אשפה, כתמי בוץ על גב המעבד

אכן, היא לא הראתה איש וחסד חפץ כלשהו מהעדשה, והביעה צד הומוריסטי ופוליטי כאחד לאישיותה. היא הוקירה כל אלמנט וסמל של טבע האדם, תוך שהיא מציגה עין חריפה לשפת גוף ולראיות לחיים.

מלאכתה של ויויאן הגיעה לכל רחבי פינות האדמה שלנו, משנת 1959 עד 1960, כשנסעה ברחבי צפון אמריקה ודרום, אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. האוסף שלה כולל תמונות שובה לב של הפירמידות בגיזה, מספנות אינדיאניות, מקדשים תאילנדים ובדואים ימיני. תצלומים אלה מספקים נקודת מבט ערמומית ותובנה על תרבות מחוץ לדיירים אמריקאים בתקופת זמן זו. היא כביכול נסעה לבדה, את צורתה הנוחה ביותר, הוכחה לחילוניותה הבלתי מעוררת והתעוזה מאחורי העדשה.

היה גם צד אלטרנטיבי לוויויאן, שהוא כהה ומרגש בהרבה. תאונות דרכים, בעלי חיים שחוטים ומעצרים פליליים היו כרוניות. איש אינו יכול לברר מדוע צילמה סוג זה. כדאי להעלות על הדעת שייתכן שזה היה סקרנות חולנית רגילה או שאולי היא ניסתה להצביע על נקודה מרושעת. לקראת סוף חייה, היא הייתה מחסנית פורה, והתעקשה לשמור ערימות של עיתונים מיושנים שדיווחו על פשעים מחרידים. אין שום הסבר מוחלט לקסם שלה, אחת התעלומות הגדולות של נפשה של ויויאן ועם זאת, פן אחר ליצירתה המוערכת. בסופו של דבר ויוויאן נבלה בעוני קשה, בידוד ומרירות. שני אחים, שדאגו לה שנים לפני כן, סיפקו לה אירוח והמשיכו לתשלומים במתקן אחסון לחפציה. בסוף ימיה, היא הוכנסה לבית אבות בו הלכה לעולמה באפריל 2009, ימים לפני שג'ון מלוף נתקל בהספדתה והחל במחקרו על הלא נודע.

הנחות הן כל מה שניתן לעשות לגבי מי היה ויויאן בדיוק. העדויות ששרידי חייה מבטאים סיפור מרתק ועם זאת מלנכולי. מבקרים רבים ומעריצי עבודתה תוהים מה בדיוק הניע אותה ליצור תמונות נועזות ומעוררות כל כך, ומדוע הסירה את תצלומיה מוסתרים במשך עשרות שנים. מיד לאחר שנודע לה על חייה, היא נראתה מפוחדת מקשרים אנושיים פיזיים ורגשיים, משוטטת לבדה בימיה, משתמשת במצלמה שלה כמגן מפני החברה. עם זאת, בבדיקה נוספת ניכר כי נפשו של ויויאן הבינה וקשורה לאנשים טוב יותר מרבים אחרים מסוגלים. היא התחברה לעולם דרך עדשת המצלמה שלה, מנסחת הבנה בלתי מוגבלת של חיי אדם. פעם אחר פעם היא פתחה את עצמה לטרגדיות ונפלאות הטבע והסביבה האנושית, ודאגה לנצל כל רגע חולף לנצח באמצעות צילום בודד.

הגיוני להניח שאם ויויאן הייתה בחיים היום, היא עלולה להיות כועסת במיוחד על תהילתה. כך או כך, זו המורשת שהשאירה אחריה. תצלומיה, שהם למעשה מחקרים על חיי אמצע המאה, מציעים דיוקנאות מציצנים גולמיים וחשופים בלבד של מציאותה. לא מושלמת ופואטית מבחינה אמנותית, היא הצליחה ליצור דיוקנאות שתהדהדו לאורך הדורות. ההיבט הבטוח מכולם הוא ש"ויויאן מאייר "הוא שם ששייך ללא ספק בהיסטוריה הצילומית, דוגמא נוצצת לאוצר ששווה לשתף אותו.

התמונות של ויויאן מאייר מופיעות בקביעות בתערוכות ברחבי ארה"ב ואירופה. אוסף קבוע ניתן לראות במרכז התמונות של Mpls, מיניאפוליס, מ.נ.