דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד רחוקה מ"אומת הקשת "האוטופית שאותה ראתה דזמונד טוטו ונלסון מנדלה. עם זאת, אחת המדינות המשגשגות ביותר באפריקה, המדינה עדיין רווית בעיות חברתיות הרסניות. סופרים דרום אפריקאים התמודדו עם בעיות אלה בדרכים מגוונות, ומביטים לאחור על המורשת המזיקית של האפרטהייד שעדיין רודפת את המדינה.
JM Coetzee © Mariusz Kubik / WikiCommons
ג'יימס קוטזי
2003 זוכה פרס נובל ג'ון מ. קוטזי הוא הסופר עטור השבחים הבינלאומיים שהפיקה דרום אפריקה, וקול ייחודי ומרתק באמת. הוא מתמודד עם סוגיות טעונות פוליטיות כמו גזע ומעמד בפרוזה כלכלית ועם זאת קשה לפגוע, אך הוא ניסיוני מאוד בגישתו. עבודותיו מאכלסות לעיתים קרובות שטח מפורק באופן סוריאליסטי, בו הטראומות של המדינה והדמויות מוגדלות וסמליות - השפעתה של חברה מקולעת משקפת את עצמה בקרעים הפסיכולוגיים של הדמויות. דבר זה מופרך עד למאבק בהמתנה לברברים שמעבר לאלגוריה לדמיין מרחב רעיוני א-פוליטי, לא ספציפי ובלתי-זמני, שבו קוצזי מסוגל לחקור סוגיות של בעלות, אלימות ואת הרעיון של תרבות חופשית מהמרשת הסבוכה של שלו בעיות במדינה.
לואיס נקוזי
לואיס נקוזי, הידוע בזכות דמותו המפלגה, כתב רק שלושה רומנים ושני מחזות, אך הושווה לאלברט קאמי והוערך בזכות סגנונו האנליטי והאלגורי. Nkosi, שכתב למגזין DRUM בצעירותו, היה חלק מתפאורה צעירה ותוססת, שתייה וג'אז החדירו סט של יוהנסבורג, שהיו בטוחים וגאים בגזעם והשתמשו בזה ככלי לאקטיביזם חברתי. Mating Birds, רומן הבכורה שלו משנת 1986 הוא מבט דו משמעי על אונס, אהבה, פיתוי וקווים דקים המחלקים אותם.
זקס מדא
רבים העירו על הפער בין קוצזי לזקס מדה המוערך באותה מידה - "רוב ניקסון כותב בניו יורק טיימס" שהם "עשויים לכתוב על מדינות שונות". הסגנון של מדא נסוב בעיקר סביב השפעות חיצוניות והוא פנורמי ודיקנסיאני בתיאורי החברה. נווד עולמי, הוא נולד בדרום אפריקה, גדל בלסוטו, חי באמריקה וחזר למולדתו. עבודתו דנה בדאגה הפוסט-קולוניאלית של זהות שבורה ותפיסת הזר. הוא זכה לשבחים על פריחתו הקומית המעניקה חיים ואנרגיה לנושאים קשים.
נדין גורדימר
נאדין גורדימר הפורה ביותר הוא דרום אפריקני לבן אחר עם פרס נובל שהוענק בשנת 1991. היא הייתה קמפיין נגד אפרטהייד והייתה גם היא נגד צנזורה - דבר שהיא חוותה ממקור ראשון עם כמה מהרומנים שלה שנאסרו במהלך שנות האפרטהייד. האקטיביזם ניכר בכתיבתה העוסקת במימדים פוליטיים והיסטוריים בראש ובראשונה, אך עם דק והבנה שאבד לפעמים בכתיבה בנושאים גזעיים. הסגנון שלה אפוס הן בהיקפו והן בנימתו, והוא חב מאוד לאדונים כמו צ'כוב ודוסטויבסקי.
ברייטה ברייטנבאך
ברייטן ברייטנבאך הוא סופר לבן שמסתובב עוד יותר באופן אישי עם טראומת האפרטהייד מאשר גורדימר. הוגלה לצרפת לאחר נישואי גזע מעורבים, הוא הקים את קבוצת ההתנגדות אוקלה. בסגנון קרבתי וישיר, עבודותיו בוחנות את עמדת הזהות הלבנה בדרום אפריקה. הוא משתמש באוטוביוגרפיה לעתים קרובות - בווידוי האמיתי של טרוריסט אלבינו הוא כותב על מערכת הכלא ועל חוויית הכליאה שלו על סמך שבע השנים בהן ישב בכלא בגין בגידה גבוהה. גם משורר ואמן חזותי, ברייטנבאך מפרסם ספרים באנגלית ובאפריקנס.
בסי ראש
נולדה בדרום אפריקה אך בילתה את מרבית חייה בבוצואנה, בסי ראש גדלה בעובי הסכסוך הגזעי כבתם של דרום אפריקה לבנה עשירה ומשרתה השחור. עבודתה נמנעת עם זאת מהנושאים השנויים במחלוקת ו"מובנים מאליהם "עבור סופרים דרום אפריקאים, ומתנגדים במידה רבה למסרים פוליטיים גלויים ומגמות עלילות. במקום זאת היא נותנת קול לאנשים צנועים, ומציגה את חיי האפריקה הכפריים היומיומיים בגוונים פשטניים וכנים. עיסוק נוסף באיברתה הוא דת ורוחניות שהיא בוחנת ממספר זוויות.
נבגולו נדבל'ה
האקדמאי והסופר, נבג'ולו נדבל'ה זכה בפרס נומה, השבח הספרותי היוקרתי ביותר באפריקה, בשנת 1984. הרומנים שלו חוקרים דרכים קדימה לאומה הפגועה שלאחר האפרטהייד בחיפוש אחר חופש הביטוי, ברמה האינדיבידואלית והפוליטית, דרך סיפורי אנשים רגילים החיים ביישובים בעוני קייפ טאון. כתיבתו הביקורתית מכסה נושאים כמו קריאתו החיובית של יומרה של פיוס לאחר האפרטהייד שהוא רואה, לא כצביעות אלא מנגנון התמודדות טבעי ודרך 'לקנות זמן'.
אנדרה ברינק
אנדרה ברינק הוא סופר לבן שכמו מדא ולואיס בולט במיוחד בגנותו בגין ממשיכי דרכו של נלסון מנדלה באו"ם. עבודתו אינה מביאה שום חבטות בביקורת על מצבה הנוכחי של החברה הדרום אפריקאית. חבר בתנועה הספרותית השנויה במחלוקת 'הססטיגרים', עבודתו דן בנושאים מיניים ודתיים בפתיחות שלטענת הרשויות לא ראוייה. הרומן שלו Kennis van die Aand היה הספר האפריקני הראשון שנאסר תחת אפרטהייד. זה הניע אותו להתחיל לכתוב באנגלית, וכך להגיע לקהל בינלאומי.
אחמת דנגור
אחמר דנגור, כמו רבים מבני דורו, הביע את רצונו לכתוב כמי שמונע על ידי עוולות חברתיות. בהשראת הריבוי של סלמאן רושדי וג'יימס ג'ויס, קללת הקללה של קפקא מעסיקה בחוכמה קקופוניה של קולות שונים. נרטיב קולי יחיד וברור לא יהיה מורכב דיו בכדי לתקשר את מה שהוא רואה כ'אומה סכיזופרנית 'רבת פנים ודו משמעית.
