סופר הקירגיז צ'ינג'יז טיטמוב חזר אחרי הידוע לשמצה בשנת 1963 עם אוסף היסודות של אוסף הפינה שלו. סיפורי ההרים והסטיפים. הלנה קוס חוקרת סופרת משפיעה זו באמצעות התבוננות ברומן הראשון שלו, "היום נמשך יותר ממאה שנים", ומנתחת את קסם הסופר בערבות, בממלכת החיות ובמסורות ארצו לנוכח המודרניזציה.
צ'ינג'יז אטמטוב (2008-2008) הוא ללא ספק הסופר הגדול ביותר של קירגיזסטן. ומילא תפקיד חיוני במתן קול לאנשי ארצו. הסופר חי בתקופה בה קירגיזסטן הפכה ממצב מרוחק של האימפריה הרוסית לחלק מברית המועצות, ולכן כתביו חדורים בקומוניזם סובייטי שלאחר המלחמה. זה בולט במיוחד ברומן הראשון שלו, "היום נמשך יותר ממאה שנה", בו הוא בוחן את המוטיבים הקשורים למסורת, טקסים, אגדות ומיתוסים; קרבתו של האדם לבעלי חיים ונוף מרכז אסיה.
קירגיזסטן צמודת אדמה לחלוטין, עם 80% אזורים הרריים ונופים עוצרי נשימה המהווים את נוכחותם המפחידה של 'ערבות' בעבודתו של איתמטוב. פחות מ- 8% מהאדמות מעובדות; בספרו מתאר המחבר בקפדנות את הטופוגרפיה העקרה של ההרים והערבות המושלגות של קירגיזסטן, אותם הוא מציג כנוכחות בלתי-מעוררת-רוח גדולה יותר מהאדם, אשר אינו מעכב או מסייע בהישרדותו אלא סובל זאת. הטלת מסילה שפותחה על ידי הסובייטים, ומביאה מטאפורות של נסיעה והעברה, תוך הפניית תשומת לב לקירגיז הכפולה ולמורשת התרבותית הסובייטית.
באמצעות ניסיונותיו החוזרים ונשנים של הגיבור המרכזי בוראני ידיגי לקבור את חברו קזנגאפ, הסופר מדגים את חשיבות הטקס והמסורת אל מול המודרניזציה. ככל שהדור הבא, בהתרגשות מתקופת החלל, צמח להתעלם מחשיבות המוות ותהודה של תפילות ואמונה. כתיבתו של איתמטוב מאופיינת גם בכבוד לממלכת החיות, שנחשבה כקרובה מאוד לאנושות. אכן, הרומן נפתח מנקודת המבט של שועל המנסה לחיות בערבות. זו אולי אנלוגיה לחיי אדם: הווקסן מוזכר ראשית כאשר ידיג'י רואה את האפשרות שחברו המת מת התגלגל כמוה, ושנית במהלך המיזוגים של איש הרכבת עם הקוסמונאוט הסמוך לכפר, ואז הוא משווה את תחושתו ל זה של החיה. הסצינה הזו הייתה אולי פרשנות לעובדה שההתקדמות הטכנולוגית של האדם אולי הרחיקה לכת.
הרומן הוא שילוב של מיתולוגיה מקומית ופולקלור עם מודרניזציה. אורח החיים הקדום בנוף הירחי הזה, בו גמלים הם אמצעי התחבורה העיקרי, מתנגש עם מתקפת המאה העשרים שהביאה אלימות של מסילות ברזל וטילים. מה שאולי הכי נוקב, ומה שאיתמטוב לא יכול היה לחזות מראש הוא שאחרי התמוטטות ברית המועצות, מסילות הברזל ושדות האוויר הללו ישתמשו ברובם, מה שמאמר בסופו של דבר את ניצחון הערבות על ניסיון האנושות לכבוש אותן.
הפרוזה החזקה והמרגשת של איתמטוב זכתה להכרה בשנת 1963 כשזכה בפרס לנין לסיפורי ההרים וסטפס, אוסף הכולל את מה שנחשב לרוב לרומנו הגדול ביותר ג'מיליה. כיום, אתמטוב עדיין נחגג כאחד הסופרים המוכשרים ביותר שיצא מברית המועצות.
